כרטיסים במתנה: פסטיבל יערות מנשה [פוסט אורח משמח!]
איל פדר מהבלוג הנהדר "אפרכסת", שאתם באמת צריכים לקרוא באופן קבוע, קפץ להתארח ולחלק לכם כרטיסים לפסטיבל יערות מנשה 2012! הכפילו את סיכוייכם וקפצו לאפרכסת, שם אני מחלק כרטיסים לאותו פסטיבל בדיוק. אני מעביר את המקלדת לאיל:
——————–
*** אזהרה – בפוסט זה לא תהיה התייחסות לשאלה האם יערות מנשה הוא פסטיבל אינדי או מיינסטרים. כן תהיה התייחסות לזה שהוא הולך להיות פאקינג קול. ***
תמיד לפני הרפתקה יש את התחושה הזאת – מעין לחץ מעורבב עם התרגשות שמגביר את דפיקות הלב והאדרנלין, ומכין את הגוף שלך אל הלא נודע שעתיד לבוא.
את רוב חייו מעביר האדם הממוצע במקום שהוא מרגיש בו בנוח, בסביבה מוכרת. למרות שזאת תמיד ההחלטה הפחות טריוויאלית, כשאנחנו יוצאים מהסביבה הטבעית שלנו קורים שני דברים נהדרים. מצד אחד החושים מתחדדים – הסביבה הלא מוכרת גורמת לנו להיות מודעים יותר למה שקורה סביבנו. האוזניים קולטות טוב יותר כל צליל, העיניים מבחינות בפרטים הקטנים ואפילו הריחות נכנסים יותר למודעות שלנו. מצד שני, הקבעון ומערכת ההגנות שמלווים אותנו ביום-יום נחלשים ואף מתפוגגים ואנחנו פתוחים להסתקרן, לקלוט ולהכיר. היציאה ההרפתקנית הזו מאפשרת לנו לרגע להיות נועזים יותר, להיות מישהו קצת אחר ממי שאנחנו ביום יום – מישהו שכל האפשרויות לפניו.
ממש כמוני עכשיו, מחוץ לסביבה הטבעית שלי באפרכסת. תראו – אני יכול לעשות מה שאני רוצה! אפילו לשים קישור לזה. אבל ברצינות, השינוי הזה גורם לכתיבה שלי להיות קצת אחרת, ואני בטוח שגם התגובות והאינטרקציה שיתעוררו בעקבות הפוסט יהיו שונים ומעניינים.
יש ספר נפלא שעוסק בדיוק בנושא הזה – " Oh, the Places You'll Go!” ("אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" בתרגום עברי) של ד"ר סוס, מציג את המסע והיציאה כתפיסת חיים, ומתאר את החוויות הטובות והרעות שצוברים בדרך. הספר, החביב במיוחד על מעניקי המתנות למסיימי תואר\משתחררים מהצבא וכדו', זכה לאחרונה לסרטון מקסים שבו משתתפי פסטיבל Burning Man (האמא של הפסטיבלים, אבל עליו נדבר בפעם אחרת) מספרים אותו:
אין זה מקרי שדווקא חווית הפסטיבל מייצגת פה את מהות הסיפור ההרפתקני. פסטיבלים הם מעין הזדמנות שכזו לחוות את תחושת החופש עליה אני מדבר. ליומיים-שלושה אנחנו מקבלים צ'אנס להתרחק מהמולת חיינו ולהיכנס למרחב אוטופי שבו המחוייבות היחידה היא התוכנייה של הפסטיבל, הבית הוא האוהל עם החברים, והשכנים כמעט תמיד נאים בעיניך. במיקרוקוסמוס הזה סט הפרמטרים שלנו למדידה הוא שונה – יופי, פופולריות, מחירים, איחורים, שעות שינה – הכל מקבל אדפטציה לחיי הפסטיבל, לפחות ל-24 שעות. בתוך הסיטואציה הזו, אנו נמצאים במצב תפיסתי שמאפשר לנו לצבור חוויות עוצמתיות.
אני זוכר אחת כזאת במיוחד – היום שבו התאהבתי ברות דולורס וייס. זה היה באינדינגב 2009, ואחד הדברים הראשונים שעשיתי במתחם של הפסטיבל היה לסרוק את הליינאפ בחיפוש אחר שמות מוכרים. אז עוד לא שחיתי בכל השמות ודמויות, ורציתי למצוא עוגנים של הופעות שאני מכיר. באותה שנה הופיעה הגברת וייס עם האחים רמירז ויהוא ירון במופע משותף בבמה המרכזית. כשראיתי את השם של הרמירזים מיד נדלקתי, כי כבר זכיתי לראות אותם איזה פעם-פעמיים, והוספתי את ההופעה לרשימת ה"מתוכננות" שלי. כשהגעתי אליה לבסוף באיחור קל לא הייתי מוכן כלל למה שקיבלתי. החבורה ביצעה שילוב מעניין של חומרים מגוונים מהרפרטואר של שלושתם, אבל הייתה זו דוווקא המלנכוליה הבסיסית של וייס שכבשה אותי מהרגע הראשון. הגברת הקטנה עם הקול הגדול שעמדה על הבמה, הצליחה להפוך כל שיר למרגש – גם כשהיא בצעה שירים של אחרים, אבל בעיקר בביצוע לשיר שלה – Letter. השיר הזה כל כך ריגש אותי, גם מבחינת הטקסט, גם מבחינת הלחן וגם מבחינת ההגשה, ששמצאתי את עצמי פשוט עומד מוקסם על הרחבה הגדולה של מצפה גבולות עם חיוך דבילי על הפנים.
מאז אותו אחר צהריים נפלא בנגב, וייס היא שם שאני מחפש בקביעות בלוח ההופעות, ואני הבעלים הגאה של רוב החומרים המוקלטים שהיא שחררה. כל זה אולי לא היה קורה, אילולא האווירה המיוחדת של הפסטיבל.
בשנה שעברה לקראת יערות מנשה כתבתי על היתרונות של הפסטיבל. לא אלאה אתכם בכך שוב, רק אומר במשפט: החשיפה ההדדית (אמן-קהל חדש, קהל-אמנים חדשים) בקנה המידה המתקיים בפסטיבל, היא כמעט ללא תחרות. גם חוסר המחוייבות שב"לקפוץ" להופעה בפסטיבל שאתה כבר נמצא בו מאפשרת לקהל להכיר הרבה יותר מוזיקה חדשה, ולאמן להיחשף בפני קהל רב יותר מאשר כמעט בכל סיטואציה אחרת.
וזה מביא אותנו בדיוק לנושא שכולנו באנו לפה בשבילו – פסטיבל יערות מנשה 2012.
צילום: משה שמואל.
הנה קצת עובדות: פסטיבל יערות מנשה יתקיים השנה בפעם הרביעית. אחרי שנתיים ראשונות שבהן הוא חסה בצילם של אחיו לסצינת הפסטיבלים (חוצמזה ואינדינגב, ואז רק אינדינגב), בשנה שעברה הוא נכנס סופית למפה השנתית של חובבי המוזיקה המקומית. זה קרה בזכות שילוב של הפקה מהוקצעת, פרסום נכון ופאקינג אחלה ליינאפ, והתוצאה הסופית לא הייתה מאכזבת בכלל. יש לו מיקום טוב על המפה – בסֶטינג הציורי של היערות ברמות מנשה, ומיקום טוב בלוח השנה – בדיוק כשמתחיל להתחמם וחצי שנה מהאינדינגב. התשתית הזו מאפשרת באמת יצירה של אירוע ענק, אבל המארגנים מצליחים איכשהו, בעיקר בעזרת תוכנייה מגוונת, לייצר במקום תחושה של פסטיבל חברי יותר מאשר הופעת ענק. יותר סוף שבוע בטבע, פחות סלקום ווליום.
בשנה שעברה ביקרתי בו לראשונה. למרות שהיו בו הרבה דברים לא מושלמים (כמו כלוב האלכוהול המדובר), נדמה היה שהשהות ביער עושה טוב לסצינה המקומית, וההופעות עצמן היו מצויינות. גם אווירת הפסטיבל כולו, שהיה מלא אבל ממש לא מפוצץ, הייתה חיובית ונעימה – גם במתחם הקמפינג הגדול וגם באיזורי ההופעות.
בקו האומנותי הפסטיבל משלב תחומים תרבותיים שונים. הדגש הוא על מוזיקה כמובן אבל ניתן למצוא גם מחול, תיאטרון, אומנות פלסטית ומגוון של סדנאות. בפסטיבל יהיו שתיים (וחצי) במות: במה מרכזית עם ההופעות הגדולות, במת ארמגדון לחומרים קצת יותר הארדקוריסטים או קטנים, ו"פינה ביער", מעין מפגש לג'אמים, הרצאות, סדנאות – וכמה הופעות אקוסטיות מתוכננות (שימו לב לעמרי ויטיס – כמו גבע אלון בימיו הראשונים).
מבחינת הסאונד של הפסטיבל, אפשר קצת למצוא שם הכל מהכל – ממיינסטרים-חייכני-אך-חביב-שוליים לאינדי-נסיוני-אך-איכותי או במילים אחרות מתומר יוסף ללטאות הענק מכוכב ניבירו. בתכנית השנה אפשר למצוא הרבה מאוד הרכבים מגניבים, אבל בשביל לעשות קצת סדר בחרתי חמש הופעות שאני אישית ממליץ לא לפספס, גם אם בדיוק מכינים פתיתים ונקניקיות במאהל:
Acollective
כן כן, כולם מכירים אותם, כולם כבר שמעו, אבל אין מה לעשות – הקולקטיב הם אחת מלהקות ההופעות הכי טובות שאני מכיר. לא סתם כל הבלוגרים שביקרו פה עפו עליהם. החברים הצפון תל אביבים האלה משלבים מוזיקה מצויינת, שואו מקצועי, כימיה טובה והמון אנרגיה למופע מוזיקלי כיף באמת. המוזיקה שלהם, רוק-אמריקנה עם קשת השפעות רחבה, באמת איכותית, ולאט לאט גם ההצלחה שלהם מצליחה להדביק את הפער. עם כל הבאזז החו"לי – לא בטוח עוד כמה שנים נזכה לראות אותם מופיעים בפסטיבלים שלנו.
TheAngelcy
כל מי שקורא את אפרכסת יודע עד כמה אנחנו אוהבים את ההרכב הזה, שהוא בעיני אחת מפנינות הסצינה המקומית. עם הרכב כלים ייחודי (שני מתופפים על אותה מערכת – HOW COOL IS THAT?) והשפעות מוזיקליות מגוונות, האיינג'לסי מבצעים מוזיקה שמיימית אבל גשמית – סוג של פולק שורשי עם טוויסט מודרני, שמלווה טקסטים שנשמעים כמו שירי עם ישנים. אמנם הם יופיעו על הבוקר בשבת, אבל שווה להתעורר בשבילם. יש לי תחושה שזה יהיה "רגע קסום" שכזה.
מארש דונדורמה
שורה ארוכה של אנשים עם כלי נשיפה או הקשה צועדים לעבר הבמה בצעדי ריקוד קלילים ומנגינה גרובית ושמחה. בראש הטור מדלג לו אודי רז בעל הצמה, כשהוא עטוף כולו בכלי שגדול ממנו בכמה מידות – הסוזאפון שלו. סוזאפון! ככה נפתחה ההופעה האחרונה של מארש דונדורמה שהייתי בה, ומשם היא המשיכה למסיבה שלמה של גרוב ים תיכוני ובלקני שמח ואנרגטי. אם אתם מחפשים מקום לרקוד ולשמוח – התזמורת הירושלמית הזאת היא ההופעה בשבילכם.
FLORA
פלורה, הלא היא לירון משולם המקסימה, היא אחת מהשמות שאני פשוט לא מבין איך לא נכנסו ללקסיקון של כך חובב מוזיקה מקומי. היוצרת המוכשרת הזו מצליחה בעדינות וברוך להתחמק מהנישה של "סינגר/סונגרייטרית עם פסנתר" בעזרת עיבודים שונים ומגוונים למלודיות המקסימות שלה. אלבום הבכורה שלה, HAPPY TODAY, מלא שירים יפים, אבל באמת יפים, שבהם הפסנתר אמנם דומיננטי, אבל הוא עטוף באלקטרוניקה רכה, מקצבים מעניינים ועיבודים יצירתיים. לאחרונה, פלורה מתחילה לצלול יותר לכיוון האקספירימנטלי\אלקטרוני, גם בסינגל חדש ששיחררה, וגם בחלק מההופעות, כמו זאת שהייתה בחגיגות היומולדת של הבלוג. שמועות שהגיעו לאוזנינו אומרות שגם ההופעה בפסטיבל תהיה הופעת סולו כזאת:
סיסטם עאלי
סיסטם עאלי הם הרבה יותר מהרכב, אבל את זה לאו דווקא תדעו מלראות אותם על הבמה. מאחורי הרכב ההיפ-הופ המצויין הזה, ששר בעברית, ערבית, רוסית ואנגלית, עומד פרוייקט חברתי שלם שהחל ביפו והיום מרוכז ב"בית סיסטם עאלי" בבת ים. שם, בלב הפועם של סיסטם עאלי, עובדים חברי הלהקה עם נערים על המוזיקה והראפ, ועוזרים להם לבטא את תחושותיהם ומחשבותיהם באמצעות הדיבור המתגלגל על הביט. על הבמה, מדובר באחד מהרכבי ההיפ הופ הכי טובים שפועלים היום בארץ – שילוב של גרוב מצויין, אנרגיה בשמיים ומילים חותכות ונוקבות על החיים בישראל מעיניים מגוונות, שהמשותף להם הוא אחד – הרבה כעס על הממסד והמדינה. התוצאה היא היפ הופ כמו שהוא התכוון להיות – חי, חד ומכאיב בבטן.
אבל זה לא הכל. חוץ מהבחירות האלה עוד המון המון הרכבים שאני אוהב יעלו על הבמות של יערות מנשה בזה אחר זה: אסף אבידן, כל החתיכים אצלי, יוסי פיין, ELECTRIC ZOO, מחווה להארווסט של ניל יאנג, אלון עדר, רוצי בובה, אבי עדאקי, SUN TAILOR, I WAS A BASTARD, תומר יוסף, מרסדס בנד, אלעד וילק, דניאלה ספקטור (עם שירלי קונס), מיכל לוטן, BRAIN CANDIES, SAN PEDRO, באבאיגה, DRUNK MACHINE, אלישע בנאי, CRUNCH, עמרי ויטיס, לטאות הענק מכוכב ניבירו ועוד ועוד. כמה מההרכבים האלה הם ללא ספק האהובים עלינו, ואחרים הם כאלה שאני מת לבדוק בעצמי.
כל זה יקרה ביומיים מלאי אקשן, 4-5 במאי, החל מ-14:00 בצהריים של יום שישי. את הליינאפ האקלקטי (במובן החיובי) באמת חבל לפספס. חוץ מזה, נראה שיהיה משעמם להישאר בעיר.
רוצים להיות שם? כרטיסים אפשר לקנות ממש כאן, ויש אפילו אופציה לרכוש כרטיס משולב עם הסעות הלוך חזור מהמרכז. אם לא בחרתם בהסעה, כדאי מאוד להצטייד במפה, כי, מנסיון, קל ללכת לאיבוד בדרך לשם. עוד אופציה לרציניים שבינינו, היא להצטרף לקבוצה שיוצאת למסע של יומיים שיסתיים בפסטיבל. למשתתפים במסע מובטח כרטיס בחצי מחיר. שווה בהחלט.
ואופציה אחת אחרונה – אנחנו רוצים לחלק לכם כרטיסים בחינם! גם כאן וגם באפרכסת (שם גיאחה כותב השבוע, תפרגנו לו) אנחנו נגריל זוג כרטיסים.
רוצים להשתתף? השאירו כאן תגובה עם "חווית פסטיבל" משלכם. זה יכול להיות באמת כל דבר, אז קדימה – תרגשו, תצחיקו, תביכו (את עצמכם) – כל מה שעובר לכם ברראש.
בינתיים קבלו טעימה משנה שעברה בקליפ שצילמו וערכו תמר מטלון ודנה לסקוב. ברקע אפשר לשמוע את ELECTRIC ZOO שיופיעו בפסטיבל השנה.
אינדינגב 2010, ובאמצע הלילה אני בא להיכנס לאוהל.. במקום זה נכנסתי לאוהל שבו היה זוג אנשים מאוד מופתעים שהפרעתי להם באמצע סקס.. באוהל שלהם…
אשמח לכרטיסים לכבוד השיתוף המרגש!
לפני כמה חודשים בדרך חזרה מפסטיבל מדהים באשראם במדבר – כמה ימים של לרקוד ולג'מג'ם ולדבר עם אנשים מדהימים , אני מסתכל על חברה שלי ישנה באוטו
ואומר לעצמי – אני רוצה להתחתן עם האשה הזו.
כבר באותו לילה הצעתי.
עכשיו אנחנו מחפשים מקום מדהים בטבע לחגוג בו 🙂
ווי! כרטיס זה מה שבדיוק חסר לי כדי להיות מאושר!
באינדינגב 2010 הכרתי את האקסית שלי באמצע ארוחת צהריים של עדשים ואורז… דיברתי איתה בדיוק 10 דקות בכל הפסטיבל, אבל זה הסתיים חצי שנה אחרי 🙂
אינדינגב 2010, אני מוציא את עצמי בבוקר מחוץ לאוהל, מטושטש לחלוטין ושומע קול מלאכי ומיוחד מכיוון הבמה הקטנה, זאת היתה מיכל לוטן
בשנה שעברה יערות מנשה נחתם בהופעה של רוקפור. כשההופעה נגמרה, בעודי צועדת חזרה לאוהל בין העצים וקרני השמש של סוף היום, המארגנים המקסימים שמו ברקע את The Golden Age של בק. לא יכולתי לבקש סוף יפה יותר מזה לפסטיבל.
ווכטר פאקינג 2011, הליין-אפ שגרם לי להחליט שאני הולך לשם ויהי מה ברגע שראיתי אותו. 4 ימים של טירוף, באמת טירוף (100000 איש וורת' אוף טירוף), שיאים מרגשים, רגלים עייפות, ואנשים מחויכים. זה הכי הרבה כיף שעשיתי בהכי מעט זמן, אבל ללא ספק השיא הגיע בהופעה של The national שהייתה חוויה כמעט מיסטית מבחינתי. גודדאם
לשמוע את ג'יימס בלייק בפסטיבל ברלין 2011… או בחוויה יותר מקומית, להגיע שיכור מת לבמה הקטנה באינדינגב ולגלות את כהן @ מושון בהופעת הפתעה שעשתה לי את הערב
לצערי לא יצא לי להיות ביותר מדי פסטיבלים – הכי קרוב לחווית "פסטיבל" בשבילי הייתה ג'יימס מרפי מרים את האנגר 1 לשמיים, באחת ההופעות הכי מרגשות שראיתי.
כנראה שמדובר בטראומת ילדות, אבל הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאומרים פסטיבל הוא פסטיבל המחולות בכרמיאל.. לא מקום קל לגדול בו בשנות ה90, תאמינו לי.. אבל בתור שונאת מושבעת של ריקודי עם ואוהבת מושבעת של מחול, פעם אחת בשנה יכולתי לפלס את דרכי בין כל המפזזים ברחובות אל תוך היכל התרבות ולראות את הדברים שאפשר היה רק בת"א (:
חנן בן-סימון באינדי האחרון, הבחור הזה הוא חוויה בפני עצמו.
פונץ' באינדי נגב
באינדינגב הראשון הגענו לפסטיבל 3 חברים, בלי אוהלים, בלי אוכל, בלי מושג.
ישנו ברכב בקור כלבים !
כעבור 3 שנים , הגענו לפסטיבל חבורה מרשימה של כעשרה אנשים מצויידים באוהלים,מזון, וג'קוזי.
אנחנו נהיה בפסטיבל גם השנה, וזה יהיה מעולה אם זה יעלה לנו פחות 🙂
יערות מנשה לפני שנה, למרות האזהרות שתי חברות טובות שלי מגיעות לפסטיבל במטרה לבלות איתי זמן. המצב מתבהר והן באות עם פרצוף רציני ומודיעות לי: "דיברנו בינינו והסכמנו שהלילה ישנים או שלושתנו ביחד או כל אחד בנפרד." בסוף יצא שישנו ארבעה.
>3
הנג אובר בתשע בבוקר עם אביב באפלצ'ים
בפסטיבל האחרון הכרתי את זוגתי ואהבת חיי.
חווית פסטיבל? בלי שום ספק להקת מארש מנגנת קטע שנשמע בדיוק כמו "אין קץ לילדות" בפסטיבל אופן-אייר בליכטנשטיין, אחרי חצי שנה של טרמפים ואוכל מכל הבא ליד, שבוע לפני חזרה לארץ…
למרבה המבוכה אני עדיין צעיר פסטיבלים, עוד לא הייתי בפסטיבל מוזיקה ישראלית ראוי (כלומר, לא כולל ימי סטודנטים כאלה ואחרים).
הדבר הכי קרוב לחווית פסטיבל שלי היתה ההופעה של LCD סאונדסיסטם בביתן 1 – כששילמתי משכורת חודשית של חייל חובה וסחטתי אפטר מהצבא למען הזכות לנסוע לבד ולעמוד מטר וחצי מג'יימס GOD מרפי בהופעה הטובה בחיי. גם חודש אחר כך אף אחד לא הצליח להוריד לי את החיוך מהפרצוף.
כיף
את פסטיבל יערות מנשה הקודם ביליתי בבית בבאסה שאני לא נמצא בפסטיבל. סיפור עצוב.
באינדינגב (לא זוכר איזה שנה…) הקולקטיב הופיעו עם שירים בעברית – כשהסתכלתי על הנגנים קלטתי שאני מכיר את המתופף בעצם – היתה הופעה מצויינת וקניתי תדיסק שממנו לא שומעים יותר בהופעות וחבל
כל כך הרבה פסטיבלים, כל כך הרבה חוויות. אשמח לכרטיס שיעזור לצבור עוד.
אין לי חווית פסטיבל, אבל אשמח לאחת :).
לא בדיוק פסטיבל, אבל בכל זאת. כשהייתי באחת ההופעות הראשונות לזכרו של מאיר אריאל השתעממתי ונגעלתי מההופעה של רמי קליינשטיין, אז יצאתי לסיבוב. איפשהו בצידי הבמה פגשתי את יהודה עדר. סיפרתי לו בהתרגשןת כמה אני מעריך אותו והוא היה כל כך נבוך שהוא התנצל וברח לבמה
יערות מנשה שנה שעברה
בוקר
סיגריה
בירה
ורבעיה קאמרית על הבמה
פשוט מושלם
זה מאוד מוזר,
מוזר באמת.
אני לא איש של פסטיבלים,
לפחות לא כעת.
לא אוהלים, לא בוץ,
באף אחד לא אחפוץ
עד היום על חויות פסטיבלים
העדפתי לדלג מאשר לקפוץ.
אם כי בעוד חודשיים וקצת
אעלה על מטוס
ואתנסה באחד.
ואשמח לחימום, תירגול והתנסות
כדי שאדע על מה המהומה
אשמח לדעת שלא ויתרתי על הזדמנות.
לכן אציע את עצמי לתחרות
בתקווה לזכות,
לחוויה מוזיקלית של התגלות.
אני לא יכול לסבול יותר מ-10 אנשים יחד
אין לי ממש חווית פסטיבל, אבל יש לי הרבה חוויות של לא לזכות בהגרלה…
משחר נעוריי חלמתי ללכת עם הרבה חברים לפסטיבל מוזיקת אינדי ולהקים מעגל אוהלים הדוק, לבשל ארוחות מלאות בוץ ולקשקש אל תוך הלילה. את רב הפסטיבלים של שנות העשרים שלי חויתי לבד או עם בן זוג, אבל לפני שנתיים זכיתי סוף סוף להקים מאהל שכזה ועוד בצמוד לאוהל מעוטר הכבשה של דורון בוטניק ולשלל חיות אחרות ובעלי אוהליהן. אז למרות שהפסטיבל ההוא היה האינדינגב של הופעתם האקסטטית של רד"ו-רמירזים-יהוא וכו' המאהל הנ"ל היה המצע שהזין היטב את שאר חוויות הפסטיבל שלי וסיפק לי משפחה זמנית נפלאה.
מהפסטיבל של שנה שעברה ביערות – השבלולים על האוהלים בזריחה בשבת:
http://yael.haoneg.com/general/2696
רם אוריון באינדינגב השני, מבצע את "אינסוף". זה היה כל כך טוב שזה כאב.
כל שנה אני לוקח את בני ליערות מנשה. השנה הוא בן שלוש ומשהו, ומגיע לפסטיבל בפעם השלישית. החוויה היא לראות אותו יושב על המעקה לפני הבמה ומקשיב לרוקפור 🙂
האחים רמירז VS בום פם!!
פרימה ורה 2011 – ניסיתי לפגוע בפנדה בר עם קליפה של בננה במהלך הופעה של אנימל קולקטיב.
(לא הכי שלטתי במעשים שלי באותם רגעים, מודה)
פסטיבל רידינג 2011
השעה 10:00 – בירה ראשונה.
מאותה שעה עד היום למחרת, 24 שעות של שכרות.
לאינדינגב הקודם הגעתי עם חברה שלא הבינה את המשמעות של לינה בשטח ו"מקלחות שדה", ונכנסה לדיכאון אחרי יום בלי מקלחת. זה כמובן השליך על כל החוויה, שהיתה מבאסת למדי (אבל המוסיקה, תודה לאל, היתה נהדרת. וגם לפגוש את גיא היה כיף מאוד). השנה הייתי באינדינגב עם חברה שלקחה אסיד ונעלמה ליומיים. החלק המשמח היחיד היה לגלות שהיא לא זרוקה מתה בתעלה (וההופעה של שממל. אה, וגם לפגוש את גיא היה כיף מאוד). מי יודע, אולי בפסטיבל יערות מנשה החוויה תהיה קצת שונה 🙂
אינדי נגב האחרון – להגיע עם מעט ציוד ובלי כרטיס ולהנות מתחושת חופש אמיתית ומזוקקת.
הכי קרוב לפסטיבל שהייתי בו – ההופעה הקודמת של הקולקטיב בבארבי, עם פארק התופים שהם הקימו לקהל.
אבל הגיע הזמן לחוויית פסטיבל אמיתית 🙂
שנה שעברה הגענו לפסטיבל רק כדי לגלות ששכחנו את המקלות של האוהל והגזיה לא עובדת, אבל בכל זאת היה מגניב.
כרטיס יתאים מאוד
וואלה, לא הייתי
שנה שעברה הייתי בפסטיבל הזה, פעם ראשונה שלי (מתוך שניים כך שהסטטיסטיקה עומדת לצדי). אחרי לילה שלם של הופעות שוות ואלכוהול בדם זורם כמו מים, קמנו בבוקר שפוכים לגמרי, כמובן עם האנגאובר בראש. ההופעה שפתחה את היום היה "החלטורה" – להקה עם גרוב ים תיכוני שנותנת בראש שקשה להתעלם ממנה. נקודת השיא הוא כשמלצרית חמודה מסתובבת בקהל מחלקת צ'ייסרים ערק לטובים שבקהל לשפר ת'מרגש בלי להתבייש. מסקנות מהפסטיבל: ללכת ליערות מנשה שוב, ואין כמו ערק ב10 בבוקר.
הבמה הקטנה באינדינגב 2009, ההיתקלות הראשונה שלי באחים רמירז.
באינדינגב האחרון חזרנו למאהל מאוחר בלילה, וגילינו מישהו ישן באחד האוהלים.. לא היינו בטוחים אם זה אחד מהחברים שלנו או לא (היינו חבורה גדולה סה"כ, והיה חשוך), אז פשוט הנחנו לו לישון שם עד הבוקר. למחרת התברר שזה היה מישהו אקראי, שאפילו נשאר איתנו לארוחת בוקר.
אני אוהבת דברים שקורים בפסטיבלים 🙂
בפסטיבל יערות מנשה האחרון אני זוכר שישבתי עם חברים והמתנו להופעה הבאה. ובין השירים שלפני ההופעה ניגנו את Dance Yrself Clean שפותח את האחרון (תרתי משמע 🙁 ) של LCD Soundsystem. ואז באיזה שהוא שלב בשיר כולם התחילו לרקוד והיער הפך למסיבה אחת גדולה.
איזה זה כיף זה להיות מוקף באנשי אינדי טובים ששירים של LCD Soundsystem גורמים להם לרקוד!
הנה השיר גם http://youtu.be/OoA0cTC228M
הג׳מים של ג׳אז בים האדום.
תמיד מפתיעים בשעות הקטנות של הלילה
אינדי נגב 2011, הקהל בטרוף כשמשפחת אלאייב על הבמה ובראשה הסבא המגניב ביותר בחצי הזה של הכדור.
אין לי חוויות פסטיבל! אני חייב שיהיו לי – תביאו כרטיסים..
לרקוד במעברים ברכבת בדרך חזרה הבייתה כשהשמש מתחילה לצבוע את השמיים
אינדינגב האחרון! באמצע ההופעה של שי נובלמן חבר שהיה איתי בהופעה עלעל במגזין אף שהיה לו בכיס. פתאום הוא מראה לי בעמוד האחרון הזמנה לקוואסט ש"ישנה את החברות ביננו". "רוצה?" הוא שאל? "יאללה!" עניתי והלכנו לחפש שלט עם איזכור שואה. מה שהתחיל כ"יאללה בוא נעשה את זה בכיף עד שימאס עוד חמש דקות" נהפך אחרי הרמז הרביעי למשימה חשובה שאליה גייסנו עוד 3 חברים ורצנו בפסטיבל ובשטחים ליד כמו משוגעים מחפשים אחרי הרמזים לקוואסט בלי בכלל לשים לב שהפסדנו את ההופעה של בני בשן (שממש חיכיתי לה!).
בסופו של דבר, ואחרי משהו כמו 3-4 שעות טובות, הרבה צחוק וריצות באמת הצלחנו להגיע ראשונים לרמז האחרון וזכינו בהופעה אגדית של אבי עדאקי, שירה ז' כרמל ועוד הרכב שעכשיו ברח לי השם (סוריי!!!!!) ואליהם התלווה הצוות של אינדינגב ביחד עם נדב לזר כשהכל הכל קורה ביום שבת, בזמן קיפול האוהלים, על רקע הרעש מהבמה המרכזית- בפאקינג מאהל שלנו!!! היה טירוף! (:
(הבטחתי לעצמי שעד האינדינגב הבא אני אעלה את הוידאואים משם ואשלח לעונג.. מילה!) (:
כמה שהיה כיף בפסטיבל הקודם! יחי כח המחץ! רוצה שוב!
עמיר לב בחוצמזה.
לפתוח את הבוקר באינדינגב עם הבאסים הכבדים של ה-selectas שמשמיעים לנו רגאיי ודאב… בליווי כוס מיץ גת (+ערק) שעוזר להתחיל את היום 🙂
הרגע ההוא בפסטיבל ערד שנת 1991 או 1992 כשהלכתי להופעה של להקה עם שם מוזר – מופע הארנבות של ד"ר קספר…לא זוכר מה הם שרו שם ומה לא אבל אני זוכר שהיה מגניב לאללללללההה.
כן כן בבקשה!
אף פעם לא הייתי בפסטיבל יערות מנשה! השנה נסעתי בפעם הראשונה לאינדינגב… והרגע שאני הכי זוכרת הוא כנראה הרגע שגיליתי את theAngelcy. הגעתי להופעה שלהם באיחור, והיה המון רעש מהבמה השניה, אז בקושי שמעתי. כבר שקלתי לוותר, אבל הצלילים המעטים שהצלחתי לשמוע מרחוק הספיקו כדי למשוך אותי מיד לכיוונם. סך הכל הספקתי לשמוע שיר אחד או שניים, ואהבתי מיד. החלטתי להמר על זה וקניתי את הדיסק. אני שמחה שעשיתי זאת!
הנה וידאו חווית האינדינגב שלי:
לישון באינדינגב בחוץ בקור כי היינו מפגרים ולא הבאנו אוהל. לרעוד כל הלילה ולהירטב מהטל, אבל לקום עם חיוך כי היי, זה הפסטיבל הכי כייפי שיש והכל זה בעצם הרפתקה.
עוד לא הייתי בפסטיבל יערות מנשה, אבל באינדינגב הייתי פעמיים והיה מעולה :O
אין לי חוויה של פסטיבל – כי לצערי הרב עדיין לא הייתי באחד..
אבל יש לי חוויה מהופעה אחת עם חברים במהלך טיול של כמה ימים.. לא בדיוק זוכרת של מי, אבל היא היתה אדירה. ואני זוכרת איך קמתי למחרת בבוקר, יצאתי מהאוהל, והרגשתי כאילו מתתי וחזרתי לחיים מחדש.
אושר במובן הפשוט של המילה.
מובן חדש לhigh..
אני גרה בצפון, ואין דבר שאני רוצה יותר מללכת להופעה של כל הלהקות הישראליות שאני יותר מעריכה.. ועוד ביערות מנשה! – אחד המקומות היותר יפים שיש.. בפסטיבל של ממש!
זה נשמע כמו חלום.. הלוואי שייתגשם! 🙂
ביערות מנשה, בשנה שעברה, דורון בוטניק עלה לבמה בשלוש בלילה אחרי יותר מדי… משהו… וחבר שלי עשה איתו קרב סטיק-לייטים על הבמה.
זה היה מוזר.
חוויות מפסטיבלים של טארנס הן בד"כ דברים שאתה לא רוצה לחלוק עם אחרים, בטח לא ברטרוספקטיבה של 15 שנה…
אינדינגב לפני כמה שנים. לא היו כרטיסים אבל הייתה פירצה בגדר..
פעם הייתי בפסטיבל מוזיקה בכינרת.
זכור לי שהיו הופעות עד איזה 3 בבוקר.
אז הלכתי לישון באוהל אך התעוררתי ב6 ולא הצלחתי להרדם. אז הלכתי להסתובב בחוף וראיתי אנשים שעושים סקיני דיפינג. המשכתי להסתובב ומצאתי ערמת שחת גדולה. נשכבתי עליה והתעוררתי ב10 כשהחלו ההופעות האקוסטיות.
כיף כיף כיף
כולם רוקדים בבוקר של אינדינגב לצלילי זבולון דאב סיסטם
בפסטיבל האינדינגב האחרון, התחלנו להכין אוכל בגזיות שלנו במאהל שבנינו, והאנשים שהתעסקו שם עם הגזיות, החליפו אחת ליד האש של האחרות, או ניקבו לא טוב, לא יודע מה קרה, אבל המאהל שלנו כמעט עלה באש. הנזק היחידי שנגרם היה לשיערות ברגליים של אחד הבנים, וחור במחצלת (שהיה אחלה מחבוא לדברים…)
פסטיבל סאנביט! כל חודש יותר טוב! לרקוד עד שהגוף כואב, להיות מוקפת באהבה ומוזיקה…
כבר קרוב לשנתיים שאני רכוש צה"ל, בכל פעם מובל לאיזור נידח אחר בין הגבולות השוממים ביותר. לאורך פרק הזמן הזה פספסתי כל פסטיבל או הופעה חשובה-אינדינגב, יערות מנשה 2011, לעזאזל אפילו את האיחוד האקוסטי של הבילויים במאהל המחאה. יערות מנשה 2012 יהיה הראשון שמשתלב עם הלו"ז הצבאי הדחוס והמאכזב, ובשבילי כרטיס חותך נתח מכובד למדי מהשכר.
לצורך חוויה נשאר באיזור רמת מנשה, בפסטיבל ב2011 הגעתי עם האוטו ו,כמובן,הכנתי מבעוד מועד מיקסידי לדרך. בכניסה ליערות אספתי שני טרמפיסטים שקטים והנסיעה הארוכה בתוך היער עברה בדממה. לקראת סוף הנסיעה החל להתנגן השיר Dry the rain של הבטא בנד, והצלע בנשית בצמד החלה לבכות באומרה שהשיר היה לה כמו פסקול בזמן משבר שעברה. מאז,וגם כעת מול מצרים מנומנמת, השיר מחזיק אותי שקשה ומזכיר לי שאני לא לבד במשברים. כולם סובלים ביחד וכולם מתגברים בסופו של דבר. קלישאת דיסני אבל בתוד אדם ציני מדי, קלישאות לפעמים ממלאות מקום חשוב.
אין לי באמת "חווית פסטיבל" כי לא הייתי בפסטיבל
מקווה שתהיה לי עכשיו 🙂
וואו, כל פסטיבל הוא סוג של חוויה… אוקיי, אינדינגב 2011; לילה ראשון, אחד הקרים בחיי!!! שכחתי שק שינה (ככה זה שאתה מרגיש באוהל כמו בבית) בבוקר סיפרתי לחבר'ה על החוויה המרעננת של הלילה שעבר, כשאחד מהם (איש יקר ואחלה גבר) אומר לי: "מה את סתומה? למה לא הערת אחד מאיתנו הגברים? היינו מביאים לך שק שינה, בשביל מה אנחנו פה?" תכל'ס ריגש. וחברים, עדיף שק שינה תחת כיפת שמיים, מאוהל גדול וריק תחת כיפת שמיים!
הרגע האהוב עלי באינדינגב 2011 היה דווקא אחרי והוא מתקשר ישירות ליערות כיוון שהוא התרחש שני מטרים משם בצומת אליקים, שם הטרמפ (איש נהדר ומקסים וילדת הפסטיבלים המתוקה שלו) שלי הוריד אותי, חיכיתי וחיכיתי שיבואו לאסוף אותי בהמשך המסע לבית הצפוני רוקד עם הצמיד הזוהר על היד על מעקה בטיחות בגובה מטר בעוד עשרות מכוניות של פסטיבליסטים שמחים עם חיוך מודבק צופרים לי ללא הפסקה.. כמובן ששרתי שירים של הרומן אמפייר ששעתיים לפני כן עשו לי ניתוח לב מציל חיים אי שם בדרום..
הייתי באינדינג עם 2 חברות טובות, היינו ערות את כל 2 הלילות וחזרתי חצי בהכרה ברכבת
אבל היה נהדר!
ממ פסטיבל מוזיקה בברלין- כל רגע היה חוויה!
אין לי)= עזרו לי ליצור אחת
!!!
פעם יצא שעבדתי בפסטיבל שנטי בפארק הירדן, מעין אלטרנטיבה שניסתה לרכוב על הגל של בומבלה,
הפסטיבל הביא מעט מאוד קהל ביחס למה שציפו
ואני חיכיתי למשכורת כמה-הרבה-חודשים טובים שדרשו טלפונים טירטורים ותיאומים אינסוף
למיטב ידיעתי לא הייתה שנה שנייה לפסטיבל הזה
עדיין אין לי חוויות גדולות מפסטיבלים לחלוק, כדי שהשנה תהיה לי אחת כזאת אני כבר ימים רבים במסע חיזור אחרי החברה הכי זורמת שיכולתי למצא אצלי בארסנל, והכרטיס הזה בהחלט יסגור לי את הפינה 🙂
פינה קסומה ליד הבית שלי – פארק וולפסון, המכונה "גבעת בטיח" בפי המקומיים. מרחב ירוק ושלוו ופתוח, על משולש הגבולות ת"א-רמת גן- גבעתיים. יש שם את הכיכר הלבנה של דני קרוואן, עצי שיקמה ופיקוסים עתיקים , אגם עם ברווזים, והרבה שמיים. רק חסרות שם הופעות חיות…ולכן מקווה לזכות בכרטיסים לפסטיבל כדי להרביץ בילדים קצת תרבות. תודה!
באחד האינדינגבים בלילה הראשון שנגמרו כל ההופעות ישבנו עד הבוקר לנגן וזה היה אפילו יותר טוב מההופעות עצמם במיוחד שהתקבצו כמה עשרות אנשים ספונטנית איתנו☺
פסטיבל מוסיקה בניו זילנד. מסתמן שאני ושותפי לטיול הישראלים היחידים ברדיוס של הפסטיבל. מסתיימת הופעה ממש ממש מעולה ואנחנו בשורה הראשונה לא רוצים שייגמר. אז התחלנו לצעוק: "עוד", "עוד" וראינו שבשלישי מתחילים להצטרף עוד ועוד אנשים (אמנם בלי ה-ד' בסוף, אבל מה זה משנה) עד שאחרי כמה שניות קהל שלם צרח משולהב מילה בלי שום פשר מילולי, אבל עם כוונה אחת שהייתה ברורה לכולם 🙂
אמנם הפסטיבל הכי גדול שיצא לי להיות בו היה האינדינגב האחרון, אבל עדיין זאת היתה חווייה אדירה מבחינת הופעות, אנשים, ומה מלא. מקווה לחוות דבר דומה ביערות מנשה 🙂
רוק-אמ-רינג 2006, 150,000 איש, הופעה של TOOL (אחרי ולפני: Metallica, Guns'N'Roses, Depeche Mode, Korn, Alice In Chains, The Streets, The Darkness, Placebo, Morrissey, Franz Ferdinand, Deftones)… מה לא ברור?!
רגאיי במדבר… הראשון. ג'נרל ליוויי קשישא מרביץ הופעה מדהימה שמשאירה לי את הפה פתוח לשאר כל הפסטיבל. בסוף היה לו גם כח לעלות לסשן תיקלוט!!!
אינדינגב ראשון- ההפתעה מכמה שזה מקסים שיש דברים כאלו בישראל וכמה כיף, מרגש, והמון מוזיקה טובה!!! אלו שבאו אחריו לא איכזבו……..וככה גם יערות מנשה בסבבים קודמים.
אוהב אינדי ואוהב יערות ולומד בחיפה ככה שאין ספק שזה האירוע הכי מגניב באיזור
האירוע הכי מגניב שהיה לי היה לשתות שיכר
מקרן ביחד עם חבורת גרמנים בפסטיבל summer breeze
: /
אפרת בן צור עולה על הבמה בפסטיבל הפסנתר 2010 ומתחילה לשיר, אבל הפעם באנגלית. אני מרותק ונפעם מהשניה הראשונה ועד האחרונה, מצפה להמשך. ההופעה המרגשת הזו הפכה לפני כמה שבועות לאלבום שלישי שהיה שווה את ההמתנה הארוכה – שיריה של אמילי דיקנסון עטופים בלחנים היפהפיים ומוגשים בביצועים המדהימים של אפרת בן צור. אמנית על-זמנית מזן נדיר.
דווקא חוויה של שכחה:
בהמתנה אינסופית לאמן שיעלה להופיע (ומפאת כבודו לא אציין שמות, אך לדאבוני הוא לא יוצא דופן) שתינו מעט יותר ממה שכדאי, והתוצאה היתה שכשסופסוף התחילה ההופעה נרדמתי אחרי כמה שירים. את הלקח למדתי, אני תקווה שגם מפיקי ההופעות יתחילו יותר מופעים בזמן הנקוב או באיחור מינימלי במסגרת רבע שעה הגיונית.