30 באפריל 2012

כרטיסים במתנה: Of Montreal (+מיקסטייפ!)

[פוסט אורח מאת נדב אפל, שהוזמן לערוך מיקסטייפ של אוף מונטריאול וחזר עם פוסט אדיר ומקיף הרבה יותר משיכולתי לייחל לו. בסוף הפוסט – הזדמנות לזכות בכרטיס להופעה של Of Montreal בשבוע הבא, 7 במאי, בבארבי תל אביב!]

"המוזיקה לא רוצה תחת שום נסיבות לגרום לך לעשות את מה שרוק'נ'רול אמור לרצות שתעשה: ללכת מכות או להזדיין"; כך מסכם מבקר המוזיקה ג'ואי סוויני את התרשמותו מפסטיבל שערך לייבל האינדי קינדרקור בשנת 2000 בעיר המחוז את'נס שבג'ורג'יה, ובעצם מתאר בצורה די מדויקת את איך שנשמעו כוכבי הפסטיבל ובני העיר, אוף מונטריאול, באותה תקופה. לא חייבים להסכים, כמובן, עם הטענה שרוק'נ'רול אמור לגרום לכם לרצות ללכת מכות או להזדיין, אבל כשמאזינים לחומרים של אוף מונטריאול באותה תקופה די ברור שמדובר בלהקה שיכולה לגרום גם לבל אנד סבסטיאן להישמע כמו חבר'ה די קשוחים. עשר שנים לאחר מכן, לעומת זאת, יהיה קשה למצוא איזשהו שיר של הלהקה שלא עוסק בסקס, אלימות, או הקושי להבדיל בין השניים.

במיקסטייפ הזה אנסה לספר איך זה קרה, ולסוג כזה של סיפור יש את המגבלות שלו: מבחינה עריכתית, הוא דורש שהשירים יופיעו פחות או יותר בסדר כרונולוגי, מה שלא תמיד מאפשר מעבר חלק בין שיר לשיר ולא בהכרח משרת את הזרימה של המיקסטייפ בכללותו. מבחינה היסטורית, הוא עשוי להעניק את הרושם שההרכב פעל בתוך איזשהו מסלול מוגדר מראש, שעבודתם המוקדמת לא עומדת בפני עצמה אלא היוותה רק סדרת נסיונות לא לגמרי מוצלחים להגיע אל אותו מקום שאליו הם הגיעו בסופו של דבר. אני מעדיף לחשוב על השינויים שעברה המוזיקה של אוף מונטריאול לא כהתפתחות הגיונית אלא כסדרה של מוטציות, רצף בלתי פוסק של שינויים אקראיים שמתגבשים פעם בשנה-שנתיים לכדי אלבום. בטקסטים הקצרים שמלווים כל שיר אני מנסה לספק איזשהו קונטקסט רחב יותר לכל שיר ושיר, וגם מציע לינקים לשירים טובים או מעניינים נוספים שלא היה להם מקום במיקסטייפ. אני משוכנע בכל אופן שהמוזיקה של אוף מונטריאול מספיק טובה כדי שהמיקסטייפ הזה יהיה מהנה גם עבור מי שכל זה לא ממש מעניין אותו.


לא מצליחים לפתוח? הורידו את 7zip, תכנה חינמית ופשוטה (אופן סורס!) לפתיחת כל סוגי הארכיבים


1. Everything Disappears When You Come Around

בדומה לרבים מחבריהם לקולקטיב המוזיקה אלפנט 6, אוף מונטריאול הציעו בשלהי שנות התשעים חזון של מוזיקת אינדי-פופ ששאב בעיקר מהפסיכדליה המוקדמת והמיינסטרימית יותר של שנות הששים, מפגש בין המלודיות והעיבודים הבארוקיים של הביץ' בויז, הזומביז והלפט בנק לאקצנטריות המנומסת של יוצרים כמו דונובן וסיד בארט. אולם, בניגוד לטוויסטים השונים שרוב הלהקות בקולקטיב ניסו לצרף למשוואה — האגרסיות התת-קרקעיות של ניוטרל מילק הוטל, הקצה האקספרימנטלי של אוליביה טרמור קונטרול — אוף מונטריאול נשמעו בתחילת דרכם די מרוצים משמירה על הנוסחה הבסיסית של שירים קצרים ומלודיים על פיות, חיפושיות ואהבה. ב-Everything Disappears When You Come Around, השיר שפותח את אלבום הבכורה של הלהקה משנת 1997, Cherry Peel, מתאר קווין בארנס (בשלב זה מנהיג הלהקה בלבד; בהמשך היא בעצם תהפוך לפרויקט סולו שלו), עם גיטרה אקוסטית והרמוניות קוליות יפות, כיצד הכל נעלם כשאהובתו בסביבה. רק דימוי חולף של ציפורים ערופות ראש מרמז אולי על הכיוון שאוף מונטריאול יקחו בהמשך.

2. My Darling, I’ve Forgotten

שירים שעוסקים בפרידות ואהבה נכזבת נוטים להיכתב מתוך הפרספקטיבה של הצד הדחוי או הננטש. על פניו זה נראה קצת חשוד, מאחר ולרוב האנשים יוצא במהלך חייהם להיות בשני הצדדים, אבל כנראה שבאופן טבעי יותר קל לשקוע ברחמים עצמיים על מה שמישהו אחר עשה לך מאשר לתת דין וחשבון על כך שפגעת בו. בכל מקרה, המצב הוא שבסך הכל די קשה למצוא יותר מדי שירים חזקים על פרידות שמוצגים מעיני הצד שיזם את הפרידה. אוף מונטריאול עושים את זה מעולה ב-My Darling, I’ve Forgotten מתוך אלבומם השני, The Bedside Drama: A Petite Tragedy, שיצא בשנת 1998. האלבום עצמו הוא מעין אלבום קונספט שמתאר מערכת יחסים שנפתחת בהתאהבות גדולה ונגמרת, כמובן, בשברון לב (אולי בהשראת סדר השירים בפט סאונדס). השיר די נשמע כמו דמו — חוץ מכמה קטעי סלייד וקצת קולות רקע הוא כולל רק את בארנס שר על רקע פריטת אקורדים בגיטרה חשמלית — אבל זה רק מעצים את תחושת הכנות והחשיפה האישית שהוא יוצר.

3. Tulip Barroo
4. Jacques Lamure

אם The Bedside Drama היה הניסיון של אוף מונטריאול ליצור גרסת אינדי לו-פיי לפט סאונדס, באלבום הבא, The Gay Parade (1999) נדמה שמודל ההשראה העיקרית הוא אלבומי הקונספט של הקינקס וכמובן סרג'נט פפרס, כולל שירי המיוזיק הול, תיאורי הדמויות המדוקדקים וההומור הילדותי-פסיכדלי. אין לאלבום ממש נראטיב, אבל שיר הפתיחה, שיר הנושא ושיר הסיום (שהוא בעצם ריפרייז לשיר הפתיחה) ממסגרים אותו כסדרת סצנות מתוך איזשהו מצעד עליז של דמויות אקצנטריות. Tulip Barroo הוא בעיקרו רצף של דימויים אבסורדיסטיים, כשבשיאו תופס הדובר את מושא השיר מחופשת לגבר משופם בעודה מוכרת סודות לעגבנייה משומרת, בעוד ש-Jacques Lamure הוא סיפור עצוב עם סוף אופטימי על לוזר חביב שמתנדב במכבי האש. דמויות של לוזרים מככבות גם בשירים מצוינים אחרים כמו The Miniature Philosopher ו-My Favorite Boxer, ולצידם ישנם גם מספר שירים אישיים יותר: My Friend Will Be Me האינטרוספקטיבי והקודר, ו-Neat Little Domestic Life, שיר ההלל הטוב ביותר לזוגיות בורגנית שקטה שנכתב מאז Our House של קרוסבי, סטילז, נאש אנד יאנג. העיבודים ב-The Gay Parade יותר עשירים מהאלבומים הקודמים, מה שבשילוב עם איכות הסאונד החובבנית, הנגינה הדי רופפת והחיבה לכלי נגינה עם סאונד צורם נוטה להוביל אותם לגבול הקקופוניה, אבל זה לא ממש מפריע. אולי להיפך: ככה בדיוק מצעד עליז אמור להישמע. כעבודה שלמה, זה כנראה האלבום הטוב ביותר מתוך התקופה המוקדמת (2002-1997) של הלהקה.

5. Let’s Do Everything for the First Time Forever

הקונספט של Coquelicot Asleep in the Poppies: A Variety of Whimsical Verse (2001) מופרך מדי בשביל שארחיב לגביו, אבל בגדול מדובר באיזשהו שילוב בין מלאכים בשמי ברלין, פיטר פן, המתים המהלכים והפעם הזו שהמוכרת בקופי שופ באמסטרדם אמרה לך לא לאכול יותר מספייס קוקי אחת אבל חשבת שזה לא משפיע ולא היתה לך סבלנות לחכות אז אכלת שלוש. מבחינה סגנונית האלבום קצת יותר אקספרימנטלי מ-The Gay Parade אבל לא ממש שונה, אם כי ישנו שיפור ניכר באיכות הסאונד ושיר סיום בן שמונה-עשרה דקות שמורכב ברובו מקטע פסנתר פסוודו-קלאסי. Let’s Do Everything for the First Time Forever הוא שיר אהבה די סטנדרטי אבל יפה; קטע הגיטרה בפתיחה מזכיר את הבלדות המוקדמות של הביטלס, בעיקר את הביצוע שלהם ל-Till There Was You.

6. Doing Nothing

אחרי סדרה של אלבומי נושא יומרניים יותר ויותר, מוציאים אוף מונטריאול בשנת 2002 את Aldhils Arboretum הנטול כל קונספט. למרבית הצער הוא גם קצת נטול השראה, כפי שהם אולי מודים בעצמם בשיר הפתיחה, Doing Nothing. למרות שהשיר לא חורג בסך הכל מהפרדיגמה של הפופ-רוק הפוסט-ביטלסי שהם עבדו בתוכה עד כה, יש בו אגרסיביות מסוימת שלא כל כך איפיינה את החומרים הקודמים שלהם, וגם השירה של בארנס טעונה באיזושהי מידה של לחץ ונוירוזה שלא ממש נשמעו אצלו לפני כן. שבע שנים וחמישה אלבומים (ושני אי פיז ואוסף סינגלים/בי-סיידס ואלבום הקלטות מוקדמות) לתוך הקריירה שלהם, אם זה היה האלבום האחרון שהלהקה היתה מוציאה, היה ניתן להתייחס אליה כעוד הרכב אינדי-פופ אמריקאי חביב אבל לא ממש משמעותי. החל מהאלבום הבא, כל זה הולך להשתנות.

7. Disconnect the Dots

ל-Satanic Panic in the Attic, שיצא בשנת 2004, נהוג להתייחס כאלבום הקאמבק של אוף מונטריאול. ברמה האובייקטיבית, ישנם שני הבדלים משמעותיים בינו לבין האלבומים שקדמו לו: מעברה של הלהקה ללייבל חדש (פוליוייניל), והפיכתה למעין פרויקט סולו של קווין בארנס, שכתב והקליט את האלבום כמעט לגמרי לבדו (שיטת עבודה שתמשיך גם ברוב האלבומים שיצאו בהמשך). מבחינה מוזיקלית-ז'אנרית השינוי פחות ניכר ממה שיקרה באלבומים הבאים, אך מספר דברים עדיין בולטים, כמו השימוש (המוגבל יחסית בשלב זה) במכונת תופים והשינוי הקל בסגנון השירה של בארנס, ששומר על העדינות שלו אך הופך לאדיש יותר, עובר מההתחנחנות הילדותית שאיפיינה אותו עד כה למעין קור אנדרוגיני. Disconnect the Dots אולי משקף יותר מכל את המגמה הזו, אבל גם השירים שעדיין מזכירים את הסגנון האוף מונטריאולי המסורתי יותר, כמו Chrissy Kiss the Corpse או Your Magic is Working, שונים באופן מובהק מכמעט כל מה שהלהקה הוציאה בחמש השנים שחלפו בין The Gay Parade לבין האלבום הזה: הם פשוט הרבה יותר טובים.

8. Wraith Pinned to the Mist (and Other Games)
9. The Party’s Crashing Us

בהתחשב באינפנטיליות החביבה שהיתה מזוהה עם אוף מונטריאול במשך רוב הקריירה שלהם עד כה, זה לא לגמרי מובן מאליו שאחד השירים החזקים באלבומם השביעי, The Sunlandic Twins (2005), נקרא דווקא I Was Never Young. זה גם לא לגמרי בלתי הגיוני, מאחר ובאלבום הזה אוף מונטריאול בעצם ממציאים את עצמם מחדש כהרכב גלאם-סינת'פופ, שומרים על הדומיננטיות של ההרמוניות הקוליות אך מבליטים לצידן מכונות תופים, קלידים ובאס מסונתז, ובעצם נוטשים סופית את הפסיכדליה השמשית של הביטלס והביץ' בויז לטובת ניכור נוירוטי שמזכיר יותר את אולטראווקס או התקופה הברלינאית של דייוויד בואי. "בואי ונעמיד פנים שאנחנו באנטרקטיקה", מבקש בארנס בפזמון של Wraith Pinned to the Mist במה שיכול לשמש מוטו לאלבום כולו (במהלך שערורייתי ודי מצחיק, הלהקה הקליטה גרסה קצת שונה של השיר כפרסומת לרשת הסטייקיות אאוטבק סטייקהאוס). The Party’s Crashing Us, עם הגיטרה הפאנקית וסולו סינתסייזר שנשמע כאילו נלקח משיר של אמרסון לייק אנד פאלמר, הוא השיר הראשון של הלהקה שמדבר על אהבה רומנטית במונחים של גופניות ומיניות ולא של ילדים שמחזיקים ידיים, ומרמז בכך כבר על הטרנספורמציה הבאה של הלהקה.

10. Heimdalsgate Like a Promethean Curse
11. Gronlandic Edit
12. Bunny Ain’t No Kind of Rider

במובן מסוים, כל המיקסטייפ הזה מיותר. סביר להניח שאם היה פונה אליי אדם שמעולם לא שמע אף שיר של אוף מונטריאול ושואל אותי מאיפה כדאי להתחיל, הייתי פשוט מפנה אותו לאלבומם משנת 2007, Hissing Fauna, Are You the Destroyer?. למען האמת, גם אם היה פונה אליי אדם שלא שמע אף פיסת מוזיקה שהוקלטה בעשור האחרון ושואל אותי מאיפה להתחיל הוא היה מקבל את אותה תשובה. מאחר ורציתי שהמיקסטייפ לא יהיה ארוך מדי וגם יהווה רטרוספקטיבה של כל הקריירה של הלהקה, נאלצתי לכלול רק שלושה שירים מתוך האלבום הזה, אבל באמת שאין שום סיבה טובה שלא להאזין לכל הפחות גם ל-Suffer for Fashion שפותח את האלבום בפרץ אנרגיה מפתיע, ל-A Sentence of Sorts in Kongsvinger — השיר השמח ביותר שנכתב אי פעם על התמוטטות עצבים — ול-The Past is a Grotesque Animal האפי, שנחשב בעיני רבים לשיר הטוב ביותר של הלהקה. האלבום בכללותו הוא פרויקט חצי-אוטוביוגרפי שאמור לתאר את קריסת נישואיו של בארנס בעת שהותו בנורבגיה והטרנספורמציה שלו לטרנסקסואל שחור בשם ג'ורג'י פרוט (זה כמובן החצי הפחות אוטוביוגרפי), אבל כמו במקרה של שאר האלבומים של אוף מונטריאול, עדיף להקשיב לו בלי לחשוב על הקונספט יותר מדי. Heimdalsgate Like a Promethean Curse, שכדאי גם לצפות בקליפ המעולה שלו, הוא כולו דינמיקה מאנית-דפרסיבית שיכולה לתאר מצב פסיכולוגי פנימי באותה מידה שהיא עשויה להיות אלגוריה לחברה המערבית העכשווית בכללותה, לעולם נטול נקודות אחיזה או כיוון ברור, בו כל מה שנותר לעשות הוא לסמוך על שרירות ליבם של אותם "כימיקליים" מסתוריים אליהם פונה בארנס בפזמון, בספק-תפילה, ספק-התרסה, ספק-הפעלת ילדים במסיבת יום הולדת. Gronlandic Edit נפתח בגרוב באס-תופים שמזכיר את Wraith Pinned to the Mist אך מתפתח במהרה לקליידוסקופ קולי עצום שמעט מאוד אנשים שאינם בריאן ווילסון מסוגלים לייצר באופן כה אפקטיבי. Bunny Ain’t No Kind of Rider מתעד את נסיונה הכושל של בחורה בשם איווה לפתות את הדובר, עם פזמון קליט ומעליב במיוחד – אך כנראה שלא מעליב מספיק, מאחר ואיווה הצטרפה ללהקה לביצוע השיר במהלך הופעה בעיר ילדותו של בארנס, את'נס.

13. For Our Elegant Caste
14. Gallery Piece
15. Beware Our Nubile Miscreants

ב-Skeletal Lamping (2008) מאמץ בארנס לחלוטין את הפרסונה של ג'ורג'י פרוט, שמתברר כטיפוס הסליזי ביותר בכל שכונה שפרינס לא נמצא בה באותו זמן. מילותיהם של רוב השירים עוסקות בצורה זו או אחרת בסקס או במגדר, והמרכיבים הגלאמיים יותר שבלטו באלבומים הקודמים נסוגים לרקע או מוחלפים בפאנק דיסקואידי-מוטנטי. רוב השירים בעצם מורכבים ממספר מיני-שירים שהקשר ביניהם נשמע די אקראי (כפי הנראה בהשפעת הפיירי פורנסז, שאוף מונטריאול גם הקליטו להם קאבר באותה תקופה), ובו-בזמן אין גם מרווחים בין השירים, כך שהאלבום כולו משמש בעצם כיחידה אחת, והחלוקה בין השירים השונים היא בסופו של דבר די שרירותית. כשהוא יצא היו אפילו שטענו שהוא נשמע הרבה טוב כשמנגנים אותו בסדר הפוך. מבחינה פורמלית, For Our Elegant Caste ו-Gallery Piece הם מהשירים הסטנדרטיים יותר באלבום, אך העיסוק שלהם במיניות (ובמקרה של Gallery Piece, גם באלימות) בוטה יותר מבכל מה שאוף מונטריאול עשו לפני כן. Beware Our Nubile Miscreants נדמה בחציו הראשון כשיר דמות—מסורת שננטשה על-ידי הלהקה לאחר Satanic Panic in the Attic — אך נדמה שהדמות שהוא מתאר, גבר אגוצנטרי ותאב מין – אינו אלא הדובר בשאר השירים, ובמובן זה הוא בעצם מספק ביקורת עצמית והסתכלות חיצונית על האלבום. באופן כללי, למרות שהאלבום זכה לביקורות מעורבות יותר מ-Hissing Fauna, Are You the Destroyer?, והוא בהחלט יותר אינטנסיבי ובעיקר יותר מוזר מרוב החומרים האחרים שלהם (אך, כפי שעוד נראה, לא מכולם), רוב השירים בו הם ברמה מאוד גבוהה. כדאי להאזין גם ל-An Eluardian Instance, שמזכיר יותר את החומרים משני האלבומים הקודמים, ול-Plastis Wafer שמתחיל כהמנון סליז שובה לב ומסתיים במונולוג סכיזו-פרנואידי די מטריד.

16. Sex Karma

ואז מגיע השלב שבו רעיון יצירתי ממצה את עצמו ומה שפעם נשמע מבריק הופך לפרודיה עצמית. ב-False Priest (2010) אוף מונטריאול ממשיכים לחקור את המיסטיקה של המוג'ו השחור, כשההשראה העיקרית מגיעה הפעם מקרטיס מייפילד, מרווין גיי, אייזק הייז ושאר זמרי הסול הגדולים של שנות השבעים. הבעיה, במידה רבה, קשורה לכך שקווין בארנס אינו זמר סול שחור משנות השבעים. כל עוד הוא בנה לעצמו פרסונות שהושפעו מיוצרים כמו פרינס או דייוויד בואי, יוצרים שבפני עצמם עסקו בבניית והחלפת פרסונות, היה בכך היגיון וגם פוטנציאל יצירתי. אבל כשהוא מנסה לבנות פרסונה שמבוססת על יוצרים שכל הווייתם זועקת אינטימיות ואותנטיות, זה נשמע במקרה הטוב לא כל כך משכנע ובשאר המקרים כמו פלייט אוף דה קונקורדס ללא המודעות העצמית. הבחירה לחזור ולנגן באלבום הזה בתופים ובאס אמיתיים, כנראה בניסיון ליצור סאונד יותר חם ואורגני, רק גורמת לאלבום להישמע קטן וחלול, ואפילו ההפקה של ג'ון בריון, שעבד בעברו עם קניה ווסט, לא ממש מצילה את המצב. למרות זאת, האלבום עדיין כולל מספר שירים ראויים, ביניהם Sex Karma, דואט אלגנטי עם סולאנז' נוולס.

17. Dour Percentage

אלבומם האחרון של אוף מונטריאול לעת עתה, Paralytic Stalks, יצא לאור לפני חודשיים. בארנס סיפר בראיונות סביבו שההשפעות העיקריות עליו היו The Age of Adz של סופיאן סטיבנס ועבודתם של מספר מלחינים קלאסיים בני המאה העשרים, ואני מאמין לו, אם כי אני לא ממש שומע את זה. למען האמת, זה האלבום הראשון והיחיד של אוף מונטריאול שקצת קשה להצביע בדיוק על מקורות ההשפעה שלו. זה כפי הנראה האלבום האישי ביותר שקווין בארנס הקליט, ללא פרסונות או שירי דמויות, וללא ספק האלבום הפסימי והקודר ביותר. מבנה השירים הפרגמנטרי אמנם מזכיר את Skeletal Lamping, אך בניגוד לאלבום זה יש ב-Paralytic Stalks מעט מאוד רכיבים פאנקיים, ולמרות החזרה לסאונד המסונתז, אין בו ממש גם שום דבר רקיד. מילות השירים די מופשטות, אך עמוסות בדימויים של שנאה, אלימות וכאב, גם בשירים המלודיים וה"נעימים" יותר להאזנה, כביכול, כמו Dour Percentage. רק הקטע שמסיים את השיר האחרון באלבום, Authentic Pyrrhic Remission, בו מכריז בארנס על בואה של ההארה, מרמז שאולי האלבום כולו תיאר תהליך של זיכוך והיטהרות, ושלמרות הכל, יש לסיפור לעת עתה סוף טוב.

שיר בונוס
18. I Felt Like Smashing My Head Through a Clear Glass Window

אין כמעט הופעה של אוף מונטריאול שבה הם לא מבצעים איזושהי גרסת כיסוי — מנהג שאני די מחבב — וגם רוב האי פיז שהם הוציאו כוללים לפחות קאבר אחד (בניגוד לאלבומים השלמים, שמורכבים תמיד מחומר מקורי בלבד). סוג השירים שהם בחרו לכסות השתנה עם השנים בהתאם לשינויים באסתטיקה המוזיקלית של ההרכב: אם בתחילת דרכם הם הקליטו וביצעו קאברים בעיקר ללהקות משנות השישים, כמו הזומביז ודה וו, בשנים האחרונות הבחירות נוטות יותר לכיוון של יוצרים כמו פרינס ו-MIA. I Felt Like Smashing My Head Through a Clear Glass Window, מתוך האי פי The Bird Who Continues to Eat the Rabbit’s Flower (1999), הוא קאבר לביטל האהובה עליי, יוקו אונו.

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו מי המוזיקאי הכי צבעוני ומשוגע שאתם מכירים). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה ושמם יחכה ברשימה בכניסה למופע. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לערן!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

173 תגובות על “כרטיסים במתנה: Of Montreal (+מיקסטייפ!)”

  1. נעמי א הגיב:

    תודה רבה לנדב אפל! כנראה שהצבעוני ביותר הוא דיוויד בואי, אני לא מקורית… תודה 🙂

    • לירון אורבך הגיב:

      פרנק זאפפפה כמובן..למרות שיותר מחובר לבואי,גבריאל,בנהארט,מרקורי והרשימה עוד לא קצרה.בחר אותי אקראית,אנא ממך.אני עני ואוהב הופעות טובות.תודה מראש @מאמין עיוור

  2. noise maker הגיב:

    בעיניים עצומות weird al yankovic

  3. ענבל הגיב:

    אני רוצה!

  4. אורית הגיב:

    הכי ציבעוני/ת….GPO אנד ליידי ג'יי

  5. נועם הגיב:

    חווה אלברשטיין

  6. אני חושב שלא נתקלתי עוד בצבעונות מוזרה ומגניבה כמו של הpolyphonic spree. אבל בשנים האחרונות קמו להם מתחרים, דוגמת tune yards והמונטריאולים.

  7. עמית הגיב:

    שולץ האיום. לא ככה?

  8. אמיר הגיב:

    הכי צבעוני?
    ג'ק וויט!

    זה מעט צבעים אבל הוא הלך עליהם חזק 🙂

  9. דיצה הגיב:

    כמה שמח פה לאחרונה. אני אכתיר את מייק פאטון למלך הצבעוניות והשגעון.
    תודה על המיקסטייפ ושאר ההפתעות.

  10. ליאור הגיב:

    הכי צבעוני? לוק סטילי מ-Empire of the Sun שום דבר לא דומה לקרקס שלו ושל שותפו בהרכב ניק ליטלמור

  11. מאיה הגיב:

    גם אני רוצה!

  12. ליאן מתתיאס הגיב:

    אחת הלהקות הכי מגניבות ששמעתי לאחרונה!
    Let's pretend we don't exist, let's pretend we're in antarctica

  13. דור הגיב:

    נדב המליץ לי על Hissing Fauna לפני מספר חודשים וזה האלבום היחיד שלהם שאני מכיר.
    בהתחלה Heimdalsgate היה תקוע אצלי על לופ אינסופי וזה השיר היחיד שהאזנתי לו, אבל אט אט נפתחתי לשאר האלבום ועכשיו אני בשלב בו אני לא יכול להאזין לאלבום שלא בשלמותו. זה ללא ספק האלבום שגיליתי השנה והכי אהבתי עד כה, ויש סיכוי טוב שישאר כך עד סופה.

    תודה נדב!

  14. ezemakom@yahoo.com הגיב:

    izabo!
    and thanx for the mixtape

  15. ninelives הגיב:

    דיוויד בואי או אלטון ג'ון קופצים לי ישר לראש.

  16. ליאן הגיב:

    המוזיקאי הכי צבעוני הוא ללא ספק ג'וזף ליימן מאומללה

  17. ארז.ס הגיב:

    אריאל פינק!

  18. ליבי הגיב:

    אולי Do me bad things??

  19. תמרינדי. הגיב:

    סייקו מדופלם בקרב הצועדים במסדרונות שמרניים בעליל: דורי בן זאב

  20. Ash הגיב:

    ג'רמי פוגל

  21. עידו הגיב:

    אני תמיד מגיב ואף פעם לא זוכה.
    אפילו שזה היה על דברים קטנים
    פעם אחת אני רוצה לזכות! במיוחד כשזה על להקה כל כך כל כך טובה כמו זאת… (את האמת שתכננתי לקנות כרטיס, אבל משהו התבטל ברגע האחרון ולא היה לי מספיק כסף כרגע..)
    בכל מקרה, המוסיקאי הכי צבעוני?
    אממ הכי קל להגיד בואי..
    ואת האמת שאני לא מוצא דוגמה טובה יותר 🙂

  22. ניומן הגיב:

    רק בגלל שאני רוצה להיות מקורי MGMT

  23. או-רן הגיב:

    קווין ברנס, ברור

  24. שושנית הגיב:

    אמממ… ביורק.

  25. צור א הגיב:

    כזה אני רוצה!

  26. נדב הגיב:

    אין יותר צבעוני מ-Les Claypool (פרימוס)…

  27. אריאל הגיב:

    יהורם גאון

  28. נטע הגיב:

    גם אני רוצה!

  29. אלעד הגיב:

    היי, אשמח לקבל כרטיסים.
    המוזיקאי הכי צבעוני ומשוגע?
    כנראה Electric Six, אבל התחרות קשה.

  30. Ariel הגיב:

    Great post and mixtape! I would love to win a ticket!
    Flaming lips, frank Zappa and sun ra

  31. אלי הגיב:

    מרגלית צנעני.

  32. נעם הגיב:

    אנשים טבעוניים שאוכלים ביצים מדי פעם : צבעוניים

  33. יואב הגיב:

    רובין היצ'קוק

  34. _LiBERTiNE_ הגיב:

    יו! איזה יופי של מיקסטייפ!
    המוּזיקאים הכי צבעוניים ומשוגעים בעיניי הם הטייגר ליליז ואני מתחרטת מעומק לבי על שפספסתי את ההופעה שלהם בארץ. או גוגול בורדלו, ואני נוצרת לעד את זכר ההופעות המעולות שלהם בארץ ^^

  35. ליאת הגיב:

    פיטר גבריאל. אבל באופי פרנק זאפה.
    יופי טופי של מיקס-טייפ.
    ובכלל.

  36. אלדר הגיב:

    Stephin Merritt? LOL… Well, his songs can break you into colorful pieces

  37. שרית הגיב:

    אחלה פוסט! אחלה מיקסטייפ!

  38. ליאור הגיב:

    אחלה מיקס! 🙂

  39. יהונתן הגיב:

    אני אני אני

  40. נטלי הגיב:

    ביורק! תמיד צבעונית, ולא יכולה לשעמם גם היא תנסה ממש בכוח.

  41. תומר הגיב:

    אפשר מוזיקאי אפל ומשוגע במקום? אדווארד קה-ספל
    כי אפור זה יפה

  42. יולי הגיב:

    הכי צבעוני? רוברט סמית

  43. ניצן הגיב:

    הכי צבעוני? התפוחים
    כשאני שומע את המוזיקה שלהם, אני לא יכול להפסיק לדמיין כלי נשיפה בכל מיני צבעים

  44. ינון הגיב:

    ההיא מטיון יארדז היא הצבעונית האהובה עלי לשנת 2012. ואני רוצה כרטיס!

  45. דורצח הגיב:

    קפטן ביפהארט, נו

  46. ירון הגיב:

    אלי לוזון כמובן

  47. מיכל הגיב:

    כן!!! ההופעה ב NPR עושה חשק

    צבעוני? אולי על דרך האפל של הצבעוניות דייוויד יוג'ין אדוארדס

  48. מירב הגיב:

    פרווה חמה כמובן!

  49. shez הגיב:

    פרדי מרקורי? קווין מישהו?

  50. אדי הגיב:

    גוגול בורדלו!

  51. יובל הגיב:

    אנתוני הגרטי מאנתוני אנד דה גונסונס, יש יגידו שהוא אפרורי ושחור אבל אני רואה שם המון צבעוניות

  52. איימס הגיב:

    רוצה!

  53. חובבן הגיב:

    צביקה פיק!

  54. כליפה הגיב:

    Animel Collective

  55. יובל הגיב:

    טום יורק או מייקל ג'קסון
    כל אחד בדרכו שלו

  56. ניר הגיב:

    בא לי ממש!

  57. אייל הגיב:

    אוטו וון שיראק, ואני חושב ששני הסרטונים שלמטה מההופעה האחרונה שלו בלוס אנג'לס מסבירים הכל –

    http://www.youtube.com/watch?v=7W8f0RF7WKU

  58. מיכל הגיב:

    אני רוצה כרטיס! Soul Power!

  59. שלומי הגיב:

    לא יודע,
    אולי בוטניק?

  60. דוד הגיב:

    מתלבט בין Tiger Lilies ל monotonix………

  61. פולי הגיב:

    יה… איך בא לי כרטיס זוגי לאוף מונטריאול…
    פליז? 🙂

  62. אילון הגיב:

    ביורק, tune yards או ארקייד פייר, לא החלטתי עדיין (ואולי רדיוהד בגלל העטיפות שלהם לאלבומים).

  63. נועה הגיב:

    המוזיקאי הכי צבעוני? הממ…
    דיוויד בואי, מייק פאטון, ליידי גאגא

  64. yoav glazer הגיב:

    אני רוצה !!

  65. avi הגיב:

    הכי משוגע וצבעוני (גם אם בעיקר מדובר בצבעי אדום וחום) הוא ג'י ג'י אלן

  66. juditw הגיב:

    פוסט מאוד מוצלח. ואשמח לכרטיס.

  67. לימור הגיב:

    הלוואי שזאת תהיה אני!

  68. Paz הגיב:

    יוקו אונו

  69. טל הגיב:

    אנדרה 3000 או הגורילז

  70. אורן הגיב:

    אני ממש אוהב את הבארבי!

  71. ענבר הגיב:

    לא יודעת אם 'צבעוני', אבל פרנק טרנר. כי הוא מעולה ושווה אזכור תמיד.

  72. קיפוד הגיב:

    הכי צבעוני זה מייקל ג'קסון ז"ל כי הוא היחד שהחליף צבע באמת.
    אבל הכי מגניב ולוהט זה כמובן נדב אפל ,הכי מעריצה.

  73. מיכל שמש הגיב:

    מרילין מנסון

  74. חושב בקול רם הגיב:

    סופיאן סטיבנס בסיבוב האחרון שלו עם Adz שם רף חדש למילה צבעוני
    http://style.mtv.com/wp-content/uploads/2011/08/sufjan-stevens-wings.jpg

  75. שמחה הגיב:

    דייוויד בואי ובמיוחד בימי זיגי = צבעוני ואדמוני

  76. mik הגיב:

    מייקל ג'קסון, הוא היחיד שהחליף צבעים. והיה גם די משוגע, לא?

  77. מעיין דר הגיב:

    me me me me 🙂
    (וברור שדבנדרה)

  78. פרובי הגיב:

    רוצה כרטיס!!
    גם שניים יתקבלו בברכה

  79. כבר הזכירו פה את Animel Collective. הם תמיד מהלכים על הקו הדק הזה בין ססגוניות לקקופוניה, לרוב מהצד הנכון של הגבול.

    חוץ מזה, אוף מונטריאול היא אחת הלהקות האהובות עלי בשנים האחרונות, במיוחד "היסינג פאונה", עם העבר הגרוטסקי שלו. יהיה כיף.

  80. ברבר הגיב:

    קייט בוש בשבילי.

  81. מינכן הגיב:

    מייקל ג'קסון, לא ככה?

  82. לי הגיב:

    איזה כיף! כרטיס!
    צבעוני ומשוגע? כבר נכתבו המון רבים וטובים ומשוגעים…
    אז אתרום את Meat Loaf לרשימה. חזק בעיקר בחלק המשוגע.

  83. אורי הגיב:

    אני חייב להסכים עם meat loaf. הוא פשוט גדול!

  84. franny הגיב:

    לעזאזל עם המקוריות – דיוויד בואי!

  85. אידנס הגיב:

    ג'ורג' קלינטון. רק השיער שלו מנצח שורה ארוכה של מתחרים חיוורים.

  86. גל הגיב:

    רוצה כרטיס!

  87. אייל הגיב:

    דבנדרה בנהרט – בגלל הקאבר הבלתי נשכח ל"אני לא זמין" ביחד עם איציק סוויסה. אמיתי.

  88. אולגה הגיב:

    כןכןכן אני רוצה!!

  89. Gilad הגיב:

    Animal Collective
    והביטלס כמובן…(:

  90. מאיה הגיב:

    כמובן שסופיאן סטיבנס 🙂

  91. ההונגרי האדום הגיב:

    הצבעוניים ביותר ICP – Insane Clown Posse

  92. עדיאל פדיה השני הגיב:

    ג'ון טותח בנד ואנימל קולקטיב כמובן

  93. איל הגיב:

    סופיאן סטיבנס, למרות שכתבו את זה כבר

    ואולי בגלל

  94. נטע הגיב:

    וויין קוין מהפליימניג ליפס.

    וו-הו! אוף מונטריאול!
    ותודה על המיקסטייפ, בדיוק היום שאלו אותי מי אלה ומה אלה, ועכשיו אני יודעת בדיוק לאן להפנות.

  95. מעין הגיב:

    אוסף מצוין! תודה נדב!

  96. Eddie הגיב:

    ארתור בראון!

  97. רועי הגיב:

    פוסט מעולה! סחטיין

  98. לורד צ'מברליין הגיב:

    ברור שניקי מינאז'!!!

  99. אהוד הגיב:

    מי משוגע וצבעוני? אינגה דינגו!

  100. אהוד הגיב:

    אינגה דינגו

  101. קרן הגיב:

    קווין בארנס 🙂
    פוסט מעולה

  102. אסף הגיב:

    שרי צוריאל או מוטי גלעדי

  103. עודד הגיב:

    האמן הכי צבעוני לדעתי הוא בריאן מקראסל

  104. יואב הגיב:

    אני מאוד מאוד מאוד אשמח עם כרטיס.

  105. תמר הגיב:

    דץ ודצה! אנד יו נואו איטס טרו

  106. עומר הגיב:

    Kevin Barnes!!

  107. נדבק הגיב:

    סופיאן סטיבנס. אין יותר משוגע מהרבה אלקטרוניקה. הרבה גיטרות אקוסטיות. והרבה קולות מלאכיים.
    אין יותר משוגע מהרבה.

  108. נמרוד הגיב:

    תודה על המיקסטייפ, אני גם מסכים ש-Hissing Fauna הוא אחד מהאלבומים הגדולים של העשור, אבל לא יצא לי לצלול לכמה מהאלבומים הישנים של אוף מונטריאול. הזדמנות מצויינת להשלים פערים…

  109. דניאל הגיב:

    tenacious D
    !!!

  110. עינת הגיב:

    אמרו את זה קודם לפני… אבל בכל זאת – דיוויד בואי

  111. בנימין הגיב:

    אחד הדברים המשוגעים שראיתי עד היום – anthrax. (הנקודה הציונית – הבה נגילה בריף הפותח: http://www.youtube.com/watch?v=ZDQJRq0zHPQ)

  112. אורי הגיב:

    זה בטח לא יישמע חכם, אבל קווין בארנס. מה אני אעשה, זה באמת הוא!

  113. עוז הגיב:

    Wayne Coyne מהפליימינג ליפס.

  114. m.c. האמר הגיב:

    תודה רבה על ההזדמנות! הלוואי ואזכה!!!!

  115. גילוש הגיב:

    ממש בעניין

  116. מיכאל הגיב:

    ללא ספק – מייקל ג'קסון. החליף הרבה צבעים 🙂

  117. משה הגיב:

    עונג אמיתי

  118. עופר הגיב:

    הבארבי מביא את ההופעות הכי טובות בארץ! עובדה! הלוואי עלינו

  119. אסף רע הגיב:

    אדיר! תודה! אל ינקוביץ!

  120. johnnybgood הגיב:

    תודה!
    ואקסל רוז, כמובן

  121. עזרי הגיב:

    הכי צבעוני, ולא במובן הגזעני חס וחלילה, הוא ראשן רולנד קירק, סקסופוניסט וירטואוז עיוור שמנגן בשלושה כלים בו זמנית.

    כרטיס?

  122. יוסי הגיב:

    אין לי סבלנות לחשוב על מי משוגע יותר או פחות !! מספיק החיים שלנו מטורפים.
    אני לא מאמין שאזכה בכרטיס אבל … רוצה מאוד

  123. עידו הגיב:

    המוזיקאי הכי צבעוני הוא מי אם לא פורטיס!
    וגם אני אשמח לקבל כרטיס

  124. שרון הגיב:

    אשמח 🙂 תודה

  125. ורד הגיב:

    וויין קוין מהפליימינג ליפס, מאוד צבעוני ובהחלט משוגע.

  126. alex הגיב:

    Flaming Lips or Belle n' Sebastian

  127. ינשוף הגיב:

    מה זה צבע, בעצם? מגוון אמנותי? חריגה מנורמות תרבותיות מקובלות באותו זמן ומקום? כי כשאני חושב על הביטלס, למשל, המגוון שלהם מפיל לסתות אבל הם נחשבו פרועים ופורצי דרך רק לזמנם, היום הם האמא של המיינסטרים.
    ביוהזארד מלאי דיו, אולי זה צבעוני?

    הבחירה שלי כרגע נופלת על שלמה גרוניך. שאל אותי עוד כמה דקות ואולי התשובה תשתנה.

  128. מומו הגיב:

    קארן או (יא יא יאזזזז)

  129. הראל הגיב:

    הינדוס גנטי של טום וויטס עם מייק פאטון יהיה המנצח הבלתי מעורער!

  130. סטאבה הגיב:

    SELF. מזכירים את אוף מונטריאול לפרקים, אך יותר קלילים.

  131. רותם הגיב:

    נראה לי שמייק פאטון לא?
    לפחות הצעקות שלו ב Naked City זה הדבר הכי משוגע שיש.

  132. מאנקי הגיב:

    סופיאן כמובן!

  133. Orb הגיב:

    רציתי למצוא משהו שעוד לא נכתב אבל עם הופעה כזו וכמות התגובות בעקבותיה הסיכוי הוא אפסי.
    הדבר הראשון שקפץ לי לראש היא tUnE-yArDs, אז נלך על זה.

  134. ריג'קטור הגיב:

    רוצה רוצה רוצה ולו רק בגלל שפעם (במסגרת עבודתי) העזתי לומר לחבר להקת MGMT שחבל שהם לא הביאו איתם את אוף מונטריאול לארץ להופיע איתם, כי אני אוהבת אותם יותר

  135. עודד הגיב:

    יש עוד מישהו שהולך ל-2 ההופעות של ליסה ג'רמנו ולמרות המחיר הזול יחסית של ההופעות שלה התקמצן לקנות כרטיס לאוף מונטראול או שזה רק אני?

  136. שרוליק הגיב:

    Devendra Banhart

  137. רועי ש הגיב:

    מונוטוניקס!

  138. גילי ש הגיב:

    וובן הנדס ולא אחר. מהקעקוע, דרך מצמוצי העיניים ועד לשורשים האינדיאנים-מסיונריים.

  139. רון הגיב:

    רציתי להגיד שדייויד בואי כי הוא טיפוס צבעוני (לפחות בזמנו) אבל אני לא באמת מכיר אותו אז לא יודע אם זה נחשב… :\

  140. אורי קלר הגיב:

    אוף מונטריאול הם משוגעים! בהופעה שלהם בה נכחתי (מקווה שזה לא פוגע בסיכויי הזכייה שלי) קווין ביצע את ההדרן (The Past is a Grotesque Animal) כשהוא מגיח מתוך ארון קבורה מלא בקצף גילוח!! ואז מרח את כל הקצף על הקהל. משוגעים אמרתי?

  141. שחר הגיב:

    David Thomas

  142. דנה הגיב:

    איך מתאים לי הופעה עכשיו =)

  143. איפי הגיב:

    בטח שגם אני רוצה כרטיס. והמוזיקאי הראשון שקפץ לי לראש כשראיתי את המילה צבעוני- בק. כנראה שזה בגלל שהאלבום הראשון שלו שרכשתי היה מידנייט וולצ'רז

  144. לביא שירצקי הגיב:

    אני מת לכרטיס!!
    פראנק זאפה!! אחד הקיצוניים

  145. casper הגיב:

    איגי פופ !!!!

  146. ענת הגיב:

    אוף מונטריאול!! הלוואי..
    לשם התגובה – המוזיקה של tiny fingers !!
    וכמובן eatliz!! צבעוניות מוזיקלית במיטבה.

  147. רפול הגיב:

    zebra katz

  148. ליבי הגיב:

    המוסיקאית הכי צבעונית, שגם כשהיא לא צבעונית היא צבעונית – פולי ג'ין המהממת לבית הארווי. אז נכון, יש גם את ביורק, שלובשת בגדים מטורפים ובט פור לאשס שנראית כמו אינדיאנית, וסינדי לאופר, שבאייטיז עשתה הרבה ניסויים כימיים על השיער שלה, אבל פי ג'יי היא הקשת בענן!

  149. אמתי הגיב:

    אני? אולי? הפעם?

  150. דןבר הגיב:

    מצויין!
    ולדעתי הצבעים של דייויד בואי הכי חזקים

  151. עידן פולטון הגיב:

    פרנק זאפה

  152. נדב הגיב:

    דיויד בואי ללא ספק…

  153. תמר הגיב:

    אולי הפעם

  154. טל הגיב:

    קדאפי. לא זמר אבל היה צבעוני!!!!

  155. משה! הגיב:

    ניקי קייב

  156. שחר הגיב:

    תודה על ההורדה
    הכי נדוש אבל "פאקאיט". הוא #1
    ניל יאנג הגדול שמתחדש ומתחדש וצובע את העולם בצבעים יפים

  157. נועם הגיב:

    כנראה ההוא מבראיין ג'ונסטאון מאסאקר

  158. יואב הגיב:

    איזה כיף שאוף מונטריאול מגיעים

  159. מיקי הגיב:

    אשמח לקבל כרטיס

  160. עמית הגיב:

    Les Claypool

  161. אמיתי הגיב:

    beastie boys 🙁

  162. sagi הגיב:

    מייד חשבתי על Animal Collective,
    זה כבר לא מקורי אז-
    Rain Machine

  163. נון הגיב:

    לו ריד
    לא דוהה עם השנים

  164. דניאל הגיב:

    א.ב. דן

  165. איתמר הגיב:

    פראנק זאפה המלך, אמן אני זוכה.

  166. אורן הגיב:

    סיד בארט, שכל הצבעים שלו התערבבו במחול מטורף עד שנהיו אפור…

  167. רון הגיב:

    שממל!