בארץ האוזניים המדממות, דינוזאור ג’וניור הם משפחת המלוכה. אתמול בערב הם קרעו לי את האוזניים בזאפה. היה רוקינג

והשבוע בעונג שבת: ספיישל לשבועות? חלבי מדי. יורו 2008? שעיר מדי. הפלישה לנורמנדי? מיליטנטי מדי. “מציצים”? שוביניסטי מדי. מצעד הגאווה? מובן מאליו. אז מה מיוחד בעונג של השבוע? שום דבר, מלבד תכולתו: שתי להקות שקרויות על שם ערים אמריקניות (ממסצ’וסטס במזרח ועד קליפורניה במערב) פותחות וסוגרות; פול מקרטני עושה בשביל המעריצים הכל וגם את “יום בחיים”; ראיונות עם דוד פולונסקי, יואב קוטנר, דיוויד ברמן, יוני וולף, בלוק פארטי, אלבו ועוד; המגזין החביב עליי מקבל גירסה מקוונת חינמית; מועדון הקרב יוצא לרחוב; מקטורן הבוקר שלי יוצאים להאזנה מלאה במייספייס; “אתה מדבר אליי?” ועוד סצינות ראי משובחות; עשרת הגדולים של רוק-מסטולים המכונה סטונר-רוק; המטאל מרעיש את אתרי התוכן הגדולים בישראל; החבר’ה המעולים מאוקרביל ריבר תוקפים מחזית שנייה; המונוטוניקס תוקפים את פיצ’פורק; טרנט רזנור מתהולל בשיתוף קבצים; שרה פולי מהממת; וההופעה הכמעט-מלאה של לאונרד כהן בישראל, 1972.
ואלבום השבוע? הפתעה.

yes, הטלוויזיה בלוויין, רוצים להגיד no לערוץ החביב MTV2, ולהסיר אותו מהממיר ללא תחלופה. נכון, זה כבר לא הערוץ המלהיב שרצינו שהוא יהיה, אבל הוא עדיין חלופה טובה לערוצים האחרים - ולכל הרוחות, אף אחד לא ייקח לנו משהו בלי תמורה. אני צריך את החתימה שלכם בעניין, ומהר - כלומר עד חמישי בבוקר, כלומר ממש, ממש עכשיו.

עכשיו דממה! הקוף על הבמה. רשמים מההופעה של איאן בראון בהאנגר 11, שהייתה קצת כמו משחק כדורגל אנגלי