ידעתם שזה יבוא, והנה זה מגיע. זהו קולו של הבלתי נמנע, והוא נשמע מסומפל מתמיד. Mysterons בעיניי הוא לא פחות משער לארץ המובטחת שבה אלקטרוניקה פוגשת רגש, שבה המחשב משרת את האומנות, ושבה הטכנולוגיה והמוסיקה מותכים לכדי יצירה אנושית מרגשת

השבוע, בנו, איך קוראים לזה, עונג שבת: טרנט רזנור מחלק יצירות, ניק קייב ממוטט קירות, האמנים לא מקבלים שטרות, מופע תמיכה בשדרות (בקיבוץ דורות), קווין סמית' מנצל הזדמנויות, דיינג'ר מאוס עושה גדולות ונצורות, גרנדדי נותנים להורדה שאריות,ב-1900 ניבאו נבואות, קאקי קינג זה לא גללי פרות, והבלאק קיז נותנים בראש. זה לא חרוז מושלם אבל המוזיקה די מושלמת. בואו עכשיו, קוראים וקוראות.

אלף אלפי הבדלות ובמרחק אלפי קילומטרים מהארלם, יושב ילד לבן ואפילו יהודי רחמנא ליצלן ומחליט שהוא אוהב היפ- הופ. אין לו אפילו מושג שקוראים לזה כך, הוא פשוט אוהב לשמוע את טורבו בי שר את "אי גוט דה פאוור". לאט לאט הוא מתקדם ומתחיל להקשיב למה שהולך במצעדים בארצות הברית, ואנילה אייס ו-MC hammer. יום אחד בשיטוטיו בתל אביב נופלת לידו קסטה של פאבליק אנמי, הוא לא זוכר כבר באיזה חנות הוא מצא אותה, אבל את הקסטה השחורה עם הכיתוב הירוק Apocalypse '91… The Enemy Strikes Black הוא כבר לא יוכל לשכוח.

"זה סיפור על שיר הפתיחה האהוב עלי. אנשים שמבינים במוזיקה בטח יוכלו לנמק יותר טוב ממני את מיליון ואחת הסיבות לסגוד לשיר הזה, אני אסתפק בסיפור (אמיתי) שקשור אליו" - דולי נזכרת ברגע בו הבינה שזה הסוף

"פעמוני הרוח גורמים לך להגביר ווליום בתחילת הקטע, עד השנייה ה-23 של השיר, שבה הכל נפתח כמו זיקוק, מתפוצץ לחלקיקים של אור צבעוני מתחת למסך של ערפל וטל של לפנות בוקר. הטריק הזה, שגורם לך לשמוע את השיר בעוצמה רצחנית, הוא בדיוק מה שהקיור רצו, שהצליל העמוס יתנגש במלוא הכוח ברמקולים שלך. שטיח הקלידים שאליו נכנסת הגיטרה המהפנטת בדקה ה-1:29 הוא המרחב שלך. השירה מצטרפת רק אחרי שתי דקות ושלושים ושש שניות כאלה, שבהן אתה יודע בדיוק אם החומר שמכרו לך הוא הדבר האמיתי או רעל עכברים"