נראה לי שקשה להגזים בערכו של האלבום הזה בעיצוב פס הקול של התיכון שלי. כמו אדם עצמו - אני בא מבית טוב, ממשפחה אוהבת, מחיים שהם, והיו גם בגיל ההתבגרות הלא נגמר, טובים. ועדיין הקרואוז חופרים לתוך מעמקי הנפש, מתפתלים בתוך המחשבות של עצמם, יורדים לבורות וסכנות שלא נמצאו שם מעולם - יוצאים מהבית מחפשים את החיים האמיתיים, את שבירת המוסכמות, את ה”באמת” של החיים

כשאני מדמיין את הסיטואציה בה אני רוצה להיות כשאני שומע את השיר הזה , את האווירה שהשיר הזה נותן לי הייתי מתאר כנסיעה ארוכה בחזרה הביתה אחרי ריב במרחק קילומטרים רבים, דמדומי ערב, בנגב, עם מכונית אמריקאית גדולה עם גג נפתח.

אדי הייזל ניגן את המצבה של עצמו וכל הגיטרות החשמליות עלי אדמות יכלו להתנדף לחלל הריק אחרי 10 דקות בתחילת 1971

אז למה, באמת, לא נהניתי בהופעה של קרן אן במוצאי שבת?

אמא מתופפת אצבעות בחוסר סבלנות על שולחן האוכל. פסיכדליה של שיעולים. הפואטיקה שבשיר הפתיחה של Sung Tongs, האלבום של אנימל קולקטיב מ-2004