השבוע, בעונג שבת עם אלרגיה קלה: וילי נלסון, אריקה באדו, גסיסתה של הקומדיה הרומנטית, המוסר האנושי דרך עין המדע (הופה! נהיינו כבדים לרגע), עשור לאווירון מעל הים של ניוטרל מילק הוטל, סטיבי וונדר, זוגות ננסיים, לואי ת’רו, שרה סילברמן, הדרה לוין ארדי, פרנק זאפה ופרנץ קפקא, פרסומות הסופרבול, מכות בין קונאן, ג’ון סטיוארט וסטיבן קולבר, ספירת העונג, וג’וש ריטר. אה, ועוד כמה דברים, אני חושב.

ארבעת הצלילים הראשונים שפותחים את האלבום - הפסנתר שמלווה אותנו, כמו מורה דרך נאמן, לאורך כל האלבום, לפעמים מתחבא מאחורי שכבות של דיסטורשן ולפעמים מוביל את העלילה - הם בדיוק כמו שמישהו יאמר “תנו לי בבקשה מוזיקה של לילה”. זה לא היה, ואף פעם לא יהיה, שיר פופ נורמלי.

בכל דור ודור יקומו בני ה-14 פרועי השיער שיגידו שזה-זה האלבום שהם שמעו בכל לילה בווקמן/פטיפון/אמפי 3 כשהם שכבו במיטה מבכים את היותם מבולבלים ומחוצ’קנים. הם גם יגידו, שמי שלא היה שם באותו הרגע ובאותו הגיל, לא יבין. אי אפשר לכעוס על מי שיגיד ש”מיי כמיקל רומנס” זאת להקה עם מסרים עמוקים, ואי אפשר לכעוס עלי שבחרתי את “מחפש תשובה” מתוך “מציאות נפרדת” של היהודים לשיר הפתיחה שלי.

לפעמים כל מה שצריך זו מערכה אחרונה מוצלחת - כזאת שנוצרה בשלושה ימים של פברואר קר ונשמרת גם אחרי 50 שנה. אכן זוהי הקודה בחייה של בילי הולידיי, אבל איזו אוברטורה.

החדשות בדיוק הגיעו. נותרו לנו חמש שנים לבכות בהן