השבוע, בעונג שנכתב מתוך ספינה טבועה בים הכספי: הלבישו את דבנדרה, סקרו את הקריירה של המאניקס, צפו בסרטון אנימציה ישראלי מרטיט לב, קראו ראיון עם אלן מור, שחזרו את ארץ קשוחה עם גרביים ואת גריינדהאוס עם ארנבים, הצביעו לג'ון מק(ל)יין, הורידו אוסף שלם מהלייבל המעולה "אנטי-", חסלו את היוזמה לתחנת כוח פחמית נוספת, היזכרו בימים בהם נירוונה נחשבו מגניבים (ובצדק!), הלחינו מחדש את יונה וולך, היפרדו מאהרון אמיר ז"ל, ובעיקר: התחרטו על כך שלא הייתם בהופעה האחרונה של רות דולורס וייס. ואם הייתם – אל תתחרטו. תשמחו.

וגם לי היתה מריה משלי. גם היא אהבה לאסוף צדפים על חוף הים, להגיע אליי, לנעול את הדלת ולפשוט את בגדיה. גם היא ניסתה למצוא משמעות בחיים והתאכזבה קשות כשהבינה שאין, ניסתה לברוח מהריקנות דרך אלכוהול וסמים, דיברה על לסיים את הכל אחת ולתמיד. איתה חציתי את ארה”ב, כשהקסטה היחידה שיש לנו באוטו היא של קאונטינג קרואוז

"וכן, אני מרגיש שמשהו משתנה. העייפות חולפת, ומבעד לתריסים, השחור מתחיל להיעלם, ואפשר כבר לראות את האור עולה" – מרקוביץ' מתרגש גם היום מ"יש לי סיכוי" שפותח את הבכורה של אביתר בנאי, והוא לא היחיד

יש שירי פתיחה שמעידים על האלבום שמגיע אחריהם. "יש לי סיכוי" מעיד אל אביתר כאדם, כיוצר, ועל יצירתו בכללותה. "אני אוכל להתעורר, להתפכח", הוא מעיד על עצמו, "אני אוכל עוד לדבר באהבה על עצמי ועל העיר ועל אשה". וזהו מבוא של ממש לאלבום הבכורה המופלא שלו, ובעצם לכל האלבומים שיבואו אחר-כך, בהם הוא כבר ירשה לעצמו להיפתח ולספר על עצמו, על היחסים המורכבים שלו עם העולם, עם העיר בה חי ואותה עזב, עם הנשים שידע וזו שנשא לאשה והקים איתה משפחה. והכל באהבה

"Svefn-G-Englar" אוטומטית מתקשר לי לאותו לילה די מיוזע בו שמעתי את האלבום Agaetis Byrjun כולו ואחריו את ( ). אני זוכר איך הלילה היה חשוך מתמיד והתקרה בלתי נראית, באמת הדבר הכי קרוב שהיה לי לחוויה רוחנית של ממש