“זה סיפור על שיר הפתיחה האהוב עלי. אנשים שמבינים במוזיקה בטח יוכלו לנמק יותר טוב ממני את מיליון ואחת הסיבות לסגוד לשיר הזה, אני אסתפק בסיפור (אמיתי) שקשור אליו” - דולי נזכרת ברגע בו הבינה שזה הסוף

“פעמוני הרוח גורמים לך להגביר ווליום בתחילת הקטע, עד השנייה ה-23 של השיר, שבה הכל נפתח כמו זיקוק, מתפוצץ לחלקיקים של אור צבעוני מתחת למסך של ערפל וטל של לפנות בוקר. הטריק הזה, שגורם לך לשמוע את השיר בעוצמה רצחנית, הוא בדיוק מה שהקיור רצו, שהצליל העמוס יתנגש במלוא הכוח ברמקולים שלך. שטיח הקלידים שאליו נכנסת הגיטרה המהפנטת בדקה ה-1:29 הוא המרחב שלך. השירה מצטרפת רק אחרי שתי דקות ושלושים ושש שניות כאלה, שבהן אתה יודע בדיוק אם החומר שמכרו לך הוא הדבר האמיתי או רעל עכברים”

“עבורי זה מסביר את כפילות התחושה שהפסקול גורם לי להרגיש, והוא גורם לי לחוש בעוצמה, כמו מעט מאוד תקליטים אחרים. מצד אחד שזורה בו תחושה מוחלטת של נצנוצים, תום פראי ובתוליות מלאת פליאה. מצד שני, הוא משרה שלווה מותשת, גמורה, חמה, שבורה, עוברית שמתשתווה רק לאופוריה שלאחר טראומה. ואנו באמת מתכרבלים רק פעמיים בחיים כעובר: כשאנו נמצאים בתוך הרחם, ואחרי שנשברנו”

ג’ון פרושיאנטה איבד הרבה דברים בחיים - חברים, שיניים והרבה הרבה זמן. “להקליט רק מים” היווה את יריית הפתיחה לקריירת הסולו המחודשת והמדהימה שלו, ועם השיר הזה ג’וני לא נכנס פנימה, הוא צלל חופשי.

וגם לי היתה מריה משלי. גם היא אהבה לאסוף צדפים על חוף הים, להגיע אליי, לנעול את הדלת ולפשוט את בגדיה. גם היא ניסתה למצוא משמעות בחיים והתאכזבה קשות כשהבינה שאין, ניסתה לברוח מהריקנות דרך אלכוהול וסמים, דיברה על לסיים את הכל אחת ולתמיד. איתה חציתי את ארה”ב, כשהקסטה היחידה שיש לנו באוטו היא של קאונטינג קרואוז