[מאת: סתיו פולק] לעל אחד מאיתנו יש את ההרגל המגונה שלו, העניין הלא ברור הזה שמרגיע אותו אינדיוודואלית. שעוזר לו לשמור על השפיות. ובכן, ההרגל המגונה שלי היה מעוגן בחוק, באישור רופא, ובהשגחת קצין הביטחון של הנתב"ג. אחת לחודש הייתי מגיעה לנמל התעופה, רק אני, בלי מזוודות, בלי בקשות מהקרובים לשוקולד וסיגריות מהדיוטי… את התרפיה [...]

[מאת: אביעד] אני יוצא מהפאב. שתיתי טיפה יותר מדי והאינסטינקט אומר לקחת מונית, אבל אני מתחיל ללכת. גם ככה אין לי לאן למהר ואין לי יותר למי. חוץ מזה, יש שלווה מסוימת בשתיים בלילה. ההליכה נותנת לך זמן למחשבה, ואתה יכול להסתכל סביב. הרחובות שקטים. לגמרי לא שוממים, אבל שקטים. אני עושה את קיצור הדרך [...]

[מאת: עמית לוי] זה חייב להיות בירושלים. בדיסטופיה הפרטית שלי, עשויה להיות זו ההופעה האחרונה בעיר. שש נפשות אבודות, כל אחת בדרכה, אוחזות בידיים רועדות בכלי המשחית. הקהל דומם ומתקשה להאמין. צליל ראשון נשמע: באסים רועמים, כמעט צורמים, מפלחים דממה מתבקשת. "בכל סיבוב השמיים נעשים אדומים", יורה הסולן המיוסר למיקרופון, מחייה את השורה המתה שנאלצה [...]

[מאת: שמוליק כץ] "ערב טוב",בירך אותי השומר בכניסה. איש מבוגר, רחב היקפים עם חיוך צהבהב משנים של סיגריות מעופשות ומבט חם וכבוי בעיניים. חשבתי שבדרום זה שונה, שאין שומר בכניסה לכל מקום בילוי, ואם יש אז זה בטח איזה סטודנט יוצא יחידה קרבית, שמממן את דרכו בעולם האקדמי. חייכתי אליו בחזרה ונכנסתי פנימה. המקום היה [...]

[מאת: מתן TakTik שרון] לפני כשבוע חגגתי יום הולדת 27, וההפתעה לא היתה מי יודע מה טובה. בדיוק יצאתי מהופעה בברבי כשהמכונית פגעה בי. שונא את התנועה בקיבוץ גלויות בלילה. כשקמתי כבר לא הייתי על הכביש התל אביבי המרופט, אלא על מיטת פוטון בחדר לבן לחלוטין. התיישבתי לאט בדיוק ברגע שהבנתי שלא כואב לי כלום, [...]