איך שיר נולד?
כמו הצחוק… כולם יודעים את זה.

“זהו סיפור על תינוקת שמתה שעות ספורות לאחר הלידה ועדיין רודפת את גגות העיירה. זוהי דוגמא מעולה למה שאני מרגיש כלפי הלהקה הזו - היא מסוגלת לספר סיפור שניתן לפרש באינסוף צורות שונות וכל אחת מהן מצמררת יותר מהשניה” - איילון צפון פותח את הדצמבריסטים

על הכתפיים יש לי תיק כבד מדי לעמידה ממושכת ומתחיל להיות לי חם מההליכה המהירה, אבל אני כבר נסחפת עם השורה האלמותית “Put your face on mine; what I feel is what you’ll feel - it’s a chain reaction “, אותה אחת שמהווה פתיח מושלם לדיסק הזה, שאני שומעת כבר שלושה ימים רצוף.

אני לא אדם של שירי פתיחה. מאז ומתמיד הייתי אדם של שירי נעילה. האלו שיושבים בסוף הדיסק ומנסים לקחת את הצעד הנוסף שהדיסק לא לקח, כמו “A day in a life” מסרג’נט פפר או “אזהרות לנפש” של אלג’יר.
יכול להיות שדווקא בגלל זה בחרתי בשיר “Berlin”. נכון שזהו שיר הפתיחה של האלבום, אך אין אפשרות להעריך אותו או להבין את העוצמה הטמונה בו אלא אחרי ששמעת את הדיסק כולו.

לפעמים משהו גורם לך לעצור. רטט של ריגוש שלא חשבת שתרגיש שוב חולף דרכך. השיר לוקח אותך איתו, למקומות רחוקים, למרחבים פתוחים ומלאי הוד, ליערות עבותים של זמן ומקום אחר. מלא עוצמה הוא מתגלגל הלאה ואתה איתו. נוסע דרך נופים מסתוריים אל תוך הגעגוע לעולם פשוט יותר, איטי יותר. אל אנשים של גבעות, אל בתי אבן וכפרים ושדות גשומים עד שגם אתה מתחיל לתהות מי היית אם היית נולד בשנת 1891 והיה לך שם קצת יותר יצרני, למשל משהו כמו Roscoe