12 בינואר 2011

עונג מדף: In Utero

מאת ג'יליאן ג. גאר | 2006 | 101 עמודים | הוצאת Continuum
לקנייה: Better world books (13 דולר) | אמאזון (10$) | The book depository (10 דולר, משלוח חינם)

עוד ספרי מוזיקה שנסקרו בעונג מדף:
It still moves של אמנדה פטרוסיץ' – רודטריפ בעקבות המוזיקה האמריקאית
In the aeroplane over the sea של קים קופר על האלבום של Neutral milk hotel
Endtroducing של אליוט ויילדר על האלבום של DJ Shadow
Mixtape: The art of cassette culture של ת'ורסטון מור
ענקי הג'אז של סטאדס טראקל
אל תפני מבטך לאחור, אסופת קומיקס ישראלית על פי שירים ישראליים

"Teenage angst has paid off well, now I'm bored and old"

לפני כמה ימים דיברתי עם חבר ואיכשהו עלה בשיחה הספר על האלבום האחרון של נירוונה, In Utero [האזינו כאן לכל האלבום]. זה מעניין אותך? שאלתי אותו והצגתי לו את הספר, שהשאיל לי עמרי לוי הטוב. "אני לא אוהב את האלבום הזה", ענה החבר. כשהופתעתי, ושאלתי למה, הוא ענה ש"הוא… מכאיב לי".

In Utero הוא האלבום הכי טוב של נירוונה. נקודה. יש לכך הרבה סיבות, ואחת מהן היא שהוא מכאיב לחבר ההוא שלי. In Utero הוא אלבום פרוע, אלים, חשוף ואמיתי יותר מכל דבר שנירוונה עשו אי פעם. קורט קוביין הפך מאז למין צ'ה גווארה של הניינטיז, אייקון נטול אישיות שמייצג רק איזה רעיון עמום של סיסמה או אג'נדה שאף אחד לא ממש זוכר מה באמת היה מאחוריה. אבל הוא היה, בין היתר, אדם רגיש בטירוף שסבל מכאב תמידי, פיזית. והוא היה אמן גדול. והאלבום הזה מציג את שני הפנים האלה בצורה החדה ביותר בקריירה של נירוונה: הוא אמיתי, והוא מכאיב.

מאז הכרתי את האלבום הזה, הוא היה האלבום האהוב עליי של נירוונה. ברור, Nevermind היה גדול, והכניס לחיי הצעירים את הפאנק והגראנג'. אבל הוא לא אלבום שאני מסוגל לשמוע היום וליהנות ממנו לכל אורכו, לעומק. Nevermind הוא בהחלט אלבום פאנק, אבל הוא אלבום פאנק שעבר דרך מסננת פופ צפופה מאוד. לכל השירים בו יש בית-פזמון-בית-פזמון, והסאונד שלו דחוס ומלוטש הרבה מעבר למה שחומר הגלם שלו מצריך. ברור, זה חלק ממה שהביא את האלבום למכור 10 מיליון עותקים בארצות הברית לבדה, ולהפוך לאלבום מכונן בתרבות הפופ. הרוק האלטרנטיבי של התקופה נמדד מאז בלפני-נוורמינד ובאחרי-נוורמיינד, וקוביין (כמו אחד הגיבורים שלו, ת'ורסטון מור) תמיד ניחן ברגישות פופ בריאה למלודיות ול-hooks. זה חלק מהקסם של נירוונה.

אבל Nevermind גם הביא עמו תהפוכות קשות מאוד, ששינו לחלוטין את נירוונה ואת החברים בה. ההצלחה העצומה והפתאומית תפסה אותם לא מוכנים, ואת קוביין החלש והרגיש יותר מכולם. הוא הסתחרר להתמכרות הרואין קשה, ובתקופה בין נוורמיינד להקלטת In Utero החיים שלו סבבו סביב ארבעה צירים מרכזיים: הכאב הבריאותי שחי בו באופן קבוע, התמכרות, גמילה ומנות יתר של סמים, ההריון והלידה של בתו היחידה פרנסיס בין, והניסיון לנגן, לשיר ולתפקד בלהקת הרוק הכי מצליחה בעולם באותה נקודה בזמן.

חלק ממה שהופך בעיניי את In Utero לאלבום כזה גדול הוא הדרך בה קוביין ניקז לתוכו בצורה מזוקקת את כל זה. הנושאים העיקריים באלבום הם תוצרי טירוף המדיה סביבו (מיזנטרופיה, ציד מכשפות ואובדן פרטיות); מחלות וסיבוכי בריאות; ומעל הכל, לפני הכל ואחרי הכל – לידה, הורות ורבייה. החל בגרפיקה של האלבום וכלה בטקסטים, האלבום הזה רצוף סמלים של עוברים, הפלות, תסביכי אב (לקוביין היה גם אב לא פשוט, מעבר לעובדה שהוא הפך בעצמו להיות אבא), קינון, ועשרות סמלים של נשיוּת. קוביין – לא רק באלבום הזה אבל בעיקר בו, בסמליו, בהקשריו – כמעט יוצא מעורו בשל רצון בלתי מושג להרות את הצאצא שלו בעצמו, ובכלל בשל רצון להחליף סימנים מינים ולהפוך אותם לנזילים (סממן מובהק של הניינטיז, ראו ג'ף באקלי).

אבל זה רק החלק התמטי של האלבום. הסיבה שאני הכי אוהב אותו היא איך שהוא נשמע. זה אלבום שהוקלט על ידי סטיב אלביני (שהפיק והקליט בין היתר את Surfer rosa של הפיקסיז ואת Pod של הברידרז, שניהם אלבומים אהובים ומשפיעים מאוד על קוביין), ולמרות שנדחס הרבה מעבר לראוי במאסטרינג של בוב לודוויג ומוקסס חלקית מחדש על ידי סקוט ליט (שעבד גם על אלבומים של REM, עוד להקה שקוביין העריץ) הוא עדיין שומר על רזון, בוטות וחדות שמאפיינים הפקות של אלביני. במילים אחרות – תזדיינו מפה, ליטוש וריכוך פופי. האלבום הזה בועט בפרצוף, שורט וצורב.

חוצמזה, יש פה פשוט את השירים הכי טובים של נירוונה. כמעט כל אחד ואחד מהם, וקצר המקום והזמן מלהיכנס לרשימת השירים, לנבור ולנתח. זו נירוונה בשיא הרזון הפּאנקי שלה, הכי חשופה, הכי מהודקת כלהקה, הכי חיה. רוב השירים כאן הוקלטו בטייק הראשון או השני שלהם, לייב באולפן. האלבום היחיד שלהם שנשמע טוב יותר וחי יותר הוא Live at Reading שיצא בשנה שעברה, וזו לא באמת חכמה.

זה אלבום שעומד במבחן הזמן, אלבום שמבחינה נושאית, מבחינת נגינה, מבחינת כתיבה והגשה, מבחינת סאונד – הוא ההצהרה האמנותית החזקה והגדולה ביותר של נירוונה. הוא ראוי שייכתב עליו ספר, וכך אכן נעשה.

ג'יליאן ג' גאר כתבה עליו ספר בסדרה המעולה 1/3 33, שיצא ב-2006 והגיע אליי רק לאחרונה. יש כמה גישות לכתיבת ספר על אלבום מופת: לתאר את הסביבה התרבותית, החברתית והאישית שהביאה להיווצרו; לנסות לחפור בהיסטוריה דרך ראיונות כדי לחלץ תובנות ועדויות חדשות על תהליך היצירה; לבדוק את ההשפעה שלו לאורך הזמן; לתעד כמה שיותר במדויק את ההקלטות; לבחון את האלבום בהקשר הכולל של כל יצירת האמן – ועוד ועוד.

מה שהופך את הספר הזה ללא טוב, בעיניי, הוא שגאר לא לחלוטין בחרה אף גישה. הגישה העיקרית כאן כן דומה לספר ההוא שמתעד את ההקלטות של הביטלס יום אחרי יום. הפוקוס העיקרי בספר הוא על ההקלטות – כל מה שקורה בין הסשנים לחלוטין לא קיים בספר, ומבחינת הכותבת אין לו כנראה השפעה על שום דבר. זה מגוחך. ומבאסת מאוד גם ההחלטה להקדיש 5 פרקים ראשונים לסשנים מקדימים שחלקם כללו שירים שיגיעו בסופו של דבר לאלבום. אז מה? אז הכותבת רצתה להשוויץ שהיא שמעה חלק מההקלטות, ולספר בדייקנות מורטת שיער שהסולו בגירסה אחת של השיר נשמעת אחרת מבגרסה הסופית. סו פאקינג וואט. גאר כתבה ספר שלא ברור למי הוא פונה. למעריץ מן השורה כמוני הוא לא אומר שום דבר חשוב, ולמעריץ היסטרי שהוריד ושמע את כל הסשנים הוא לא מחדש דבר. וזה רוב רובו של הספר.

הפרק המעניין-באמת היחיד הוא הפרק האחרון, שמוקדש לעיצוב האלבום ולהפקת הקליפ היחיד שלו, "Heart shaped box". שם, בראיונות עם אנטון קורבין במאי הקליפ, ורוברט פישר שאחראי לעיצוב, אנחנו מקבלים כמה תובנות והצצות מאחורי הקלעים שמשלימות את התמונה הקונספטואלית של האלבום (מסתבר, אגב, שהקליפ צולם בצבע, הומר לשחור לבן, ואז נצבע ביד כדי לדמות את הטכניקולור של "הקוסם מארץ עוץ", עליו הוא מתבסס בחופשיות).

מעבר לזה, גורנישט. גאר מפספסת בהתמדה ראויה לציון כל זווית שעשויה להיות מעניינת (למשל, מעורבותה של קורטני לאב וההשפעה שלה על הדינמיקה בין הלהקה – נושא שמוזכר בהערה חולפת בלבד; למשל, תהליך כתיבת השירים; למשל, כל דבר שהוא שקרה מחוץ לאולפן), ובכך הופכת את הספר הזה לדי מיותר, בסך הכל.

עבור מי שרוצה כמוני לדעת עוד ולחפור עמוק יותר מתחת לעורו של אחד היוצרים הגדולים של הניינטיז (אם כי, למרבה הצער, יוצר שניבא בהצלחה את העובדה שלא תהיה למוזיקה שלו השפעה מתמשכת), אני ממליץ לקנות ולקרוא את Journals שמביא חלקים נרחבים מהיומנים של קוביין, ואת Come as you are שיצא עוד כשקוביין היה בחיים. לא קראתי את הספר השני, אבל הוא ביוגרפיה מאושרת של הלהקה, ועל פי הציטוטים הנרחבים ממנו בספר של גאר, נראה שהוא מעמיק הרבה יותר.

עוד
איך לקרוא את היומנים של קורט קוביין | פיסות מהיומנים [doc]

סדרת 33 ושליש
עמוד הסדרה בבוק דיפוזיטורי | עמוד הסדרה בויקיפדיה (כולל רשימת כותרים מלאה) | בלוג הסדרה מאת העורך הראשי דיוויד בארקר

20 תגובות על “עונג מדף: In Utero”

  1. מאת לזרבוי:

    איזה קטע, ממש שלשום התגלגלתי איכשהו לערך בויקיפדיה על In Utero וישבתי לקרוא ולהיזכר כמה אני אוהב את האלבום הזה, וכמה מהפכני הוא היה בשבילי כששמעתי אותו לראשונה כשאחיי הגדולים שמו אותו להשמעת בכורה באיזו נסיעה. מוזר, דווקא Nevermind נשמע לי באותו גיל רך כמו סתם רעש מתלהב, ודווקא ב-In Utero הרעש הזה תפס אותי. אבל רק אחרי ההתאבדות נשאבתי באמת לנירוונה, מה שגרם לאחיי לטעון שאני מסוגל לאהוב רק מוזיקה שמתה כבר (קוביין הצטרף לרשימה של הביטלס, הדורז וקווין, איתם פתחתי את דרכי כחובב מוזיקה).

    ובערך בויקי, כשהגעתי לחלק בו (ספוילר) קוביין מתאבד, פתאום התאבלתי עליו שוב מחדש. ממש נהיה לי עצוב. הוא חסר.

    הפוסט הזה בא לי בדיוק בזמן.

  2. מאת לזרבוי:

    ועוד הערונת – דווקא הספר של הביטלס שמתאר מה הם עשו יום יום (הידוע גם בכינויו "התנ"ך") הוא ספר אדיר. נכון, יש בו רק מידע יבש וטכני. אבל הוא אנציקלופדיה של מידע, ובין השורות שלו נארגים סיפורים של ממש שלא נמצאים באף ספר "רטוב". ובכל אופן, בדיוק כמו אנציקלופדיה, הוא לא מיועד לקריאה רציפה.
    (למתעניינים – מדובר ב-The Complete Beatles Chronicles של מארק לוויסון)

  3. מאת ניימן:

    מעולה. כלומר, ביקורת מעולה. עכשיו אצטרך לגשת להאזין ל – in utero שוב כי כבר עשור בערך שלא שמעתי אותו, וקשה ככה לחוות עליו דעה. חוץ מזה שאני זוכר בחדות שהוא היה א. קשה להאזנה ו ב. מעולה ברמות. שתי הגדרות שלמרבה הפלא לא סותרים אחת את השניה.

  4. גרמת לי לשים את האלבום הזה ברקע ברגעים אלו. זה אומר הכל :)

  5. מאת אמיר:

    תמיד אמרתי שאין יוטרו יותר טוב מנוורמיינד. כיף לראות שאני לא היחיד שחושב ככה

  6. מאת UNCLE JOE:

    אה חגג ירית חץ בליבי
    החזרת אותי בבת אחת כ15 שנה אחורה
    לאלבום שהכי אבהתי בניינטיז ושצרכתי כמו סם בזמן אמת
    שנתיים מחיי הלכתי לישון כל ערב כשהמלאך על עטיפת האלבום שומר עלי בפוסטר ענק מהתקרה עד הרצפה בחדרי
    כל כך אהבתי את האלבום עד שכתבתי מכתב מנומק להפליא לידיעות אחרונות על מדוע לא הכלילו את האלבום ב-100 האלבומים הטובים של הנייטיז (נוורמיינד דווקא היה שם ואם תרצה לדעת ולא קיבלתי שום תגובה)
    מדהים כמה ריח, טעם, צליל אחד או תמונה יכולים להעיף אותך בבת אחת לעבר
    געגועים גדולים לקוביין
    מעניין מה היה יוצר היום בגיל 40
    הדוד

  7. מאת עומר:

    מיותר לציין שמפאת גילי לא יצא לי להכיר את האלבום בכלל עד כיתה ה' או משהו כזה שמצאתי אותו זרוק מוזנח בבית. אחרי ששמעתי אותו והתאהבתי- גיליתי שהקונצנזוס האמיתי בכלל נמצא על נברמיינד. אחרי שניסיתי אותו חשבתי שזה בולשיט רציני, נברמיינד שעמם אותי -וד"א עדיין משעמם אותי. תופתעו לגלות שדווקא הנוער של היום -ברובו- לא מייחס לו יותר מידי חשיבות, לפחות חברי הטובים ביותר לא רואים ביותר מאבן דרך-, אבל הבם האמיתי הגיע ששמעתי את בליצ'. שהגעתי אליו לגמרי במקרה -עד אותו היום חשבתי שהוא סוג של פאבלו האני- באותה תקופה הייתי בשלהי החופש הגדול של כיתה ו'-ז' והייתי עסוק בלחוש מגניב כי אני שומע סלאדג' מטאל וסטונר רוק ובלאק מטאל מחתרתי ואטמוספירי, ובכל זאת בליצ' תפס אותי. כמו הרבה אלבומי סמי פאנק-הארדקור שתפסו אותי אז. משם התגלגלתי לפוסט-הארדקור ומכאן הדרך לפיצ'פורק כבר הייתה סלולה דרך פוגאזי, סוניק יות' ורדיוהד.

    and here i am today…

    כמה מילים בכל אופן על היחס שנברמיינד מקבל מהדור שלי -הקרוב יותר אלי מבחינה תרובותית ולוקאלית לפחות-, אנחנו לא רואים בו יותר מדיסק שפעם היה חשוב שמלא בכמה שירים טובים ועוד מלא משעממים. החשיבה הקולקטיבית פה היא שאנשים פשוט מפחדים להגיד שהוא משעמם בגלל כל הסופרלטיבים שהם שפכו עליו באותה תקופה, אבל מבחינתנו כמעט כל מה שיצא לפני אוקי קומפיוטר כמעט מאבד מהרלוונטיות שלו להיום. מיותר לציין שאוקיי קומפיוטר מפוצץ בסופרלטיבים כמו אוכל בשיאה של "ישראל ביתנו".
    יכול להיות שהוא באמת אלבום טוב, ואולי הייתה טעות להגיד שמעט כל מה שיצא לפני אוקיי קומפיוטר איבד רלוונטיות, אבל שאני מסתכל מבחינה כוללת על אלבומים שהשפיעו עלי לפני אוקיי קומפיוטר אני רואה בעיקר את דיידרים ניישן, דירטי וגו (סוניק יות') פרופלר ובי ת'אוזנד (גויידד ביי ווייסס), דה בנדס (רדיוהד), אין יוטרו ובליצ' (נירוונה) ושלל הפייבמנטים והבוליט טו ספילים.

  8. מאת סער:

    לא מתכוון לקלקל לכם את הכיף מאמן ואלבום באמת טובים.
    אבל;
    קשה לי קצת להבין את הקונספט הזה של ספר שנכתב בהשראת אלבום, יהיה האלבום גאוני ופורץ דרך ככל שיהיה (ואני חושב שנאמרו פה קצת יותר מדי סופרלטיבים – גם אם על טעם וריח אין להתווכח, זה לא באך/מוצארט או אפילו ג'ימי הנדריקס מבחינת האיכות המוזיקלית גרידא – פולקלור בצד).
    אולי מישהו יכול לפקוח את עיניי איזה ערך יש לספר מעבר ל"Memory lane"
    זה לא ביקורת על האלבום, זה לא פיקציה-בהשראת, וזה בקושי דוקומנטרי. אם בסופו של דבר הספר היה גורם להנאה הייתי מקבל את הסוגה בכיף אבל, אם לצטט את תגובתו של לזרבוי דווקא בנוגע לספר של הביטלס "..אנציקלופדיה של מידע" ו"הוא לא מיועד לקריאה רציפה" אז אני נאלץ לשאול את עצמי איפה פה קבור הכלב? מי ייקח לידיו אנצקלופדיה בשביל הכיף הטהור? אולי בשביל חדוות הידע והרחבת האופקים אך לא בכך עסקינן פה…נבירה במצבי הרוח של אמן סובל ו"מה הבסיסט אמר למתופף בערב קיץ חמים" זה פטישיזם ותו לא.
    לניימן: א. קשה להאזנה ו ב. מעולה ברמות — בהכרח סותרים!
    לדוד יוסף… אין מה לתהות איזה מוזיקה הוא היה יוצר אילו היה חי כי הוא מת.
    קצת עקום שאמנים הופכים לקדושים אחרי שהם לקחו את חייהם שלהם. חייב להודות גם אני מפאת גילי גיליתי את מאיר אריאל רק לאחר מותו ואני מודה שרק לאחר שנחפר הקבר אופקיי הורחבו ועוד היום הוא האמן הישראלי האהוב עליי ביותר, אבל לפחות הוא לא התאבד. יש צורך בהרבה כח רצון ואופי בשביל להפסיק הרגלים מגונים שגורמים לסבל ודיכאון, אולי הקורבן של אובדן ההשראה היה גדול מדי והמוות נראה פתרון פשוט יותר.
    צר לי על אופי התגובה אבל זה רק קורט קוביין, על אף שהאלבום באמת לא רע.

  9. ממש מנהרת הזמן לכיתה י'…. אני זוכר את הקסטה שקיבלתי בהפסקה מאחד החברים- בצד אחד אין יוטרו ובצד השני vs של פרל ג'אם. הוא טען שזה פחות טוב מנוורמיינד. אני לא כלכך אהבתי את נירוונה אז, אבל מבחינתי זה היה ה-אלבום באותה תקופה לצד השני של פרל ג'אם ו…זורופה של u2 (ולמיטב זכרוני בדרך לטיול שנתי אחד מהחברה אמר שהשיר זורופה הוא הטוב ביותר שהוא שמע…).

  10. מאת גיאחה:

    עומר – התגובה שלך מאירת עיניים, תודה! מעניין מאוד לראות איך האלבומים האלה נתפסים אצל מי שלא שמע אותם בתקופה בה נוצרו. תמיד טענתי שעקב האכילס של נירוונה היא בכך שלא השאירה אחריה השפעה מוזיקלית מתמשכת.

    סער – יש ספרים טובים בסדרה הזו ויש פחות טובים ויש רעים. קרא את הספר על האלבום של ניוטרל מילק הוטל, במיוחד אם האלבום קרוב ללבך, ותבין איך ספר על אלבום יכול להיות מרתק, מעשיר, מחכים וכובש.
    מצד שני, כמובן, ה"עניין" הוא המפגש בין הקורא לספר. אם לא מעניין אותך לדעת עוד, הספרים האלה (והאינציקלופדיות, כנראה) אינם בשבילך.

    אם "קשה להאזנה" ו"מעולה ברמות" סותרים בעיניך, צר לי מאוד לשמוע. יש גם אמנות ששווה להתאמץ בשבילה, לצאת מגדרות ה-Comfort zone כדי לספוג אותה ולשקוע בה. יש שיאמרו שרק אמנות שדורשת את זה ממך היא אמנות גדולה (אני לא אחד מהם).

    לגבי כל שאר מה שכתבת – אכן, גם לי צר על אופי התגובה.

  11. מאת עומר:

    זה לא רק שנירוונה לא השאירה אחריה השפעה מוזיקלית מתמשכת. אני אזהר מאד ואגיד במילים עדינות, שעל נירוונה בכלל ונברמיינד בפרט, יש מין רלוונטיות תקופתית. אם אתה לא שומע את זה בתקופה הנכונה, עם הבגדים הנכונים והאנשים הנכונים זה פשוט לא זה. וזו בדיוק הבעיה עם סצינות כמו סצינת הגראנג', אחרי שהן נופלות הן לא משאירות כלום חוץ ממורשת.

  12. מאת דותן:

    תודה על הזריקה לאחור. אחרי הפתיחה על האלבום, קצת התאכזבתי שהספר כזה מבאס…

    לרשימת ההמלצות אני רוצה להוסיף גם את Heavier than heaven המצויין:

    http://www.amazon.com/Heavier-Than-Heaven-Biography-Cobain/dp/0786865059

  13. מאת סתם יוסי:

    ??????

    אתם מגזימים עצמכם לדעת.

    אבל…. בשביל זה יש בלוג כגורם משותף.

    נו טוף.

  14. מאת נוקי:

    paid off well

  15. מאת סער:

    הבט דן, מושגים כמו "מפגש בין הקורא לספר" אני אפילו לא יודע מה זה אומר? מי משלם על הקפה?
    שנית, כמובן שיכולים להיות ספרים טובים, אני דיברתי על הסוגה שמוצצת את לשד עצמותיו של תופעה כזו או אחרת (אם הספר מעניין זה פועל יוצא ובלעדי של תופעה מעניינת), במקום להעשיר את עולמנו במשהו חדש.
    את מונח ה"אנציקלופדיה" שאלתי ממגיב אחר, גם אם הסכמתי איתו לא טבעתי אותו.
    על קשה להאזנה ומעולה ברמות אני אחזור בי, אכן הם אינם סותרים וסליחתי לניימן…
    ולפי משפט הסיום שלך דן, אפשר היה לחשוב שנעלבת אישית מהתגובה, אתה מריץ בלוג רציני כבר 300 פוסטים (אגב, ברכות) ופה ושם ביקורת שאין בה מליחוך הפנכה לא ראויה לתגובה כזאת מצדך, צר לי

  16. מאת סער:

    סליחה קראתי לך דן???
    גיא כמובן

  17. מאת גיאחה:

    סער,

    "המפגש בין הקורא לספר" – התכוונתי שזה שהספר קיים זה כבר נתון, זה לא משנה כלום. השאלה היא אם אתה מרים אותו ובודק אותו וקורא אותו כדי לבדוק אם מתקיימת איזו הפרייה של רעיונות, או לא.
    לגבי ה"סוגה" עליה דיברת, אני (שוב) לא מסכים. ברור שספרים גרועים וריקניים יש בכל ז'אנר ופורמט, אבל ספרים שדנים ומנתחים יצירות אחרות יכולים, ופעמים רבות אכן מצליחים, להעשיר ולהרחיב את ההבנה, ההשפעה והמחשבה על אותה יצירה. בעיניי, יש לזה חשיבות. אם אפשר לכתוב מאות ספרים על יצירה של באך, ראוי לכתוב גם ספרון של מאה עמודים על אלבום של נירוונה.

    משפט הסיום שלי לא התייחס לכך שאתה לא מסכים איתי או חושב אחרת – זה תמיד מבורך ומתקבל בשמחה (לו כולם היו חושבים כמוני העולם היה משעמם מאוד). התכוונתי בעיקר לפסקה שלך בעניין התאבדויות, אבל אני חושב שזה דיון ארוך ונרחב שמקומו לא כאן.

  18. מאת beefgallo:

    אבל מה עם
    BLEACH?
    הוא מציג את מה שהיה לקוביין לומר ולהשמיע לפני ההפקה הסופר נוצצת של נוורמיינד,
    ואמנם נוורמיינד האלבום הכי פחות אהוב עליי (שוב, כנראה בגלל אותה עריכה נוצצת יתר על המידה שהורידה את כל הלכלוך שהיווה חלק חשוב מהסאונד של נירוונה בעיניי), הוא ממש לא אלבום רע, ויש בו הרבה פנינים.

  19. מאת שנוקי:

    אני חושב שנוקי רמז שאפשר לשנות את שגיאת הכתיב בשורה מתוך השיר. אני מכיר אותו, הוא פשוט לא יישן בלילה עד שזה יתוקן.

  20. מאת סער:

    אכן סיקרנת אותי בנוגע לספר.
    אין זה ממנהגי להעביר ביקורת על ספר פרטני (או כל יצירה שהיא) מבלי להתוודע אליו.
    ושוב לא הייתה בתגובתי שום ביקורת על הטעם המוסיקלי או על הפוסט לכשעצמו, אדרבא, אם לא הייתי נהנה לא הייתי קורא ובטח שלא מגיב.
    נו הארד פילינגס :-)

להגיב על רועי פוברצ'יק