20 במרץ 2006

עונג מדף: מי אתה בכלל | ראיון | מיקסטייפ

מאת גלעד סליקטר | ספר קומיקס | 2005 | הוצאה עצמית
[לחצו על התמונות לצפייה בגודל מלא]

בספר זה פחות סגול ויותר בורדו

בשם גלעד סליקטר נתקלתי לראשונה בבלנדר #1. אם להיות כנה, לא התלהבתי מהקומיקס שלו שם – הוא יותר מדי ריחף בחלל בשבילי, בלי עמוד שדרה סיפורי. שמחתי כשהוא סיפר לי על הספר שהוציא, "מי אתה בכלל", ושמחתי עוד יותר לקרוא אותו. מדובר בספר קומיקס קצר (אני בכוונה לא קורא לו "חוברת", כי חוברת קומיקס זה בדרך כלל חלק מסדרה), כשסליקטר אחראי על הכל: הכתיבה, כל שלבי הציור, ואפילו ההוצאה.

על פני השטח, אפשר לצטט את מה שכתוב על הכריכה: "בסיפור אוטוביוגרפי סוריאליסטי נתקל האמן בחבר מימי הצבא […] ומגלה שציור ששירבט בתקופת השירות הפך לכתובת קעקע על חזהו של החבר." זה, פחות או יותר, הסיפור. מתחת לפני השטח, מדובר ביצירה ששואלת לא מעט שאלות (וגם עונה על חלקן) לגבי בעלות על יצירה, לגבי חייה העצמאיים של היצירה הזו, על הרגע שבו "פתאום, איזה יופי, הוא הולך לבד", ולאמן אין שום רצועה להחזיק בה את היצירה שלו, ובאופן נרחב יותר – על התמודדות עם העבר. הכתיבה אמיתית ומדויקת, ומקפידה בנונשלנטיות גם על הפרטים הקטנים (גם בציורים), מה שמאפשר ליצירה הזו להיות מעניינת גם בקריאה החמישית, כשמגלים עוד פכים קטנים ופרטים אירוניים כאלה ואחרים שחבויים פה ושם.

לחצו להגדלה והכי חשוב – השאלה העולה בכותרת הספר, "מי אתה בכלל", היא השאלה שמובילה את הסיפור הזה. כי לא מדובר רק בהפטרה מזלזלת של "למה מי אתה בכלל" כלפי הבחור מהצבא שהעז וחטף את היצירה של סליקטר לעצמו, אלא במפגש המטלטל של סליקטר (בסיפור) עם העבר שלו: בקעקוע המדובר מצויר הוא עצמו, עירום כולו, כפי שהיה שבע שנים קודם לכן. בלי תחפושות, בלי הבגרות והחיספוס שהתווספו מאז, בלי החלומות השבורים, תמים, נערי, חשוף, נקי. "לכל חייל ציירתי ציור בצבא. פיזרתי את הזרעונים שלי לכל הכיוונים", הוא אומר בספר.
ועכשיו, סליקטר של היום, מכוסה בזקן שמסתיר את רוב פניו, עיניו רוב הזמן עייפות, מעשן סמים קלים והולך למסיבות-יער, נתקל פתאום בסליקטר של פעם, נתקל פתאום באחד הילדים הלא חוקיים שפיזר לכל עבר שבע שנים קודם לכן, והוא עוצר מול המראה ושואל "מי אתה בכלל?" מי זה הבחור המזוקן הזה שמסתכל בי. מי אתה, הילד העירום והצעיר הזה שנשאר קפוא בזמן?

אז התיישבנו, סליקטר ואני, לשוחח קצת על הספר. טוב, אמנם התיישבנו כל אחד מול המחשב שלו, באזורי חיוג שונים בארץ, אבל דמיינו אותנו בבית קפה החביב עליכם, עם שני ספלי קפה בינינו.

אז נתחיל בשאלה הראשונה. אהמ אהמ. זה מקליט? בסדר.
אהלן גלעד.
בוא נתחיל בהיכרות קצרה. אני כבר יודע שהשתתפת בעיתון הקומיקס "בלנדר", שאתה בוגר מגמת איור ועיצוב בשנקר, ושהספר המדובר היה פרויקט הסיום שלך שם – ועוד מעט נדבר גם על זה. באיזה עוד פרויקטים תרצה להשוויץ, וממה אתה מתפרנס, בעצם? מהאיור?

אני מתפרנס בעיקר מאיור עיתונים וספרי ילדים ונוער ונוגע בתחומים נוספים כגון קונספט-ארט לטלוויזיה ולקולנוע, וכמובן כותב את מדורי הקומיקס שאני מאייר. פרוייקט שמרגש אותי הוא פרוייקט "הביוגרף", סדרת סיפורים שנוצרו עם הכותב והמלחין אוהד צופי, שכרגע עובד על הכתיבה של הספר השני בו מנשה שזר הביוגרף וחוקר התרבויות ממשיך את מחקרו ב"צל-ים" העיר. וזה מקליט? כי לקח לי 3 שעות לכתוב את התשובה הזאת!
זה מקליט, אם כי הייתי צריך להחליף קלטת באמצע.
השאלה המתבקשת כשקוראים את הספר, לפחות בפעם הראשונה, היא: כמה מהסיפור הזה באמת אמיתי? וכמה מהאף המצויר שלך באמת אמיתי?

זאת שאלה ששואלים אותי הרבה, סצנת הפתיחה התרחשה כפי שמתואר בספר, באמת הייתי פצוע ביד וכשנכנסתי לבר באותו יום פגשתי את בועז שהראה לי את הקעקוע, מעט פרטים שונו בסצנה הזאת, בעיקר מהלך השיחה, במציאות היו איתי אנשים נוספים שבעצם היו עדים, אחרי שיצאנו מהבר שאלתי אותם אם הם זוכרים מה קרה שם בדיוק, כי אני הייתי קצת בהלם, לא ידעתי מה לומר.
כמה ימים אחרי כשסיפרתי לאנשים על הקעקוע, עדיין היה לי בלק אאוט קטן שאותו בסופו של דבר השלמתי בספר, ככה שהסיפור אמיתי עד לאותו רגע שאני רואה את הקעקוע.
וכמובן שהשם של בועז בדוי, וכך גם האף.
אז מתי החלטת, בעצם, לגדל מזה סיפור?
כשחיפשתי כיוונים לפרוייקט גמר חשבתי לעשות מקבץ סיפורים על הצבא,אבל התפזרתי יותר מדי וזנחתי את הרעיון בשלב מוקדם, וכשהתחלתי את הפרוייקט כבר היה לי רעיון אחר. בשלב מסויים סיפרתי על המקרה למירב סלומון (שהיתה המנחה שלי בפרוייקט), ולפי הניצוץ בעיניה ידעתי שזה יהיה הנושא של הספר. התחלתי לכתוב תסריט, וככול שהעמקתי לתוך הקונפליקט שלי מול היצירה שנלקחה ממני כך גם גדל הסיפור.
מצחיק שאתה קורא לזה "תסריט", אולי צריך לקרוא לזה "תקמיקס", אבל אחד הדברים שבאמת מושכים אותי לקומיקס הוא האיכות הקולנועית שלו, ואת זה יש בספר הזה לא מעט (יחד עם שימת לב מרשימה לפרטים קטנים והרבה מאוד אירוניה ששזורה בהם).
יש כמה ת'ימז בקומיקס הזה, נושאים יסודיים שהוא עוסק בהם במופגן או במובלע. הראשון והברור מאליו כמעט הוא, כמו שכתוב על הכריכה, "הבעלות של האמן על היצירה שלו". כאן הציור של סליקטר בסיפור הופך ללא רשותו לקעקוע על אדם אחר, וזה דומה לכל חידוש או פרשנות, בעצם, לכל יצירת אמנות – לאמן אין יותר שליטה עליה. נושא אחר שמורגש מתחת לקרקע הוא Blast from the past, איך מתמודדים עם העבר שלך, שחשבת שהשארת מאחור, כשהוא קופץ לך פתאום מול הפרצוף.

האמת שזאת היתה הפעם הראשונה שכתבתי תסריט מלא שבו פתרתי את כל הבעיות ואחר כך ציירתי ליי-אאוט, דבר שנתן בסופו של דבר את הטון הישיר יותר, הקולנועי. בקשר ליצירה, אני רואה בה משהו מאוד אישי, אינטימי, מקום בו אני נותן חלק מעצמי עד הסוף, אבל אני מבין שכל יצירה מקבלת חיים משל עצמה כאשר כל אחד מפרש אותה כראות עיניו, וזה דיאלוג בריא ומבורך, אבל ברגע שלוקחים ומשנים אותה בהתאם לצרכים משתנים אז נוצר דיאלוג הפוך, שלי מול היצירה המחודשת.
במקרה הזה זה ציור שציירתי בתקופה שהייתי בצבא שהפך לקעקוע, ועבר כל כך הרבה זמן, התפיסה שלי השתנתה ובעיקר הסגנון, זה כאילו הקפיאו חלק ממני על הגוף שלו. בסיפור אני מתאר את הדיאלוג שלי מול הקעקוע שמייצג את עצמי בתקופה אחרת, במציאות, הספר עצמו הוא התשובה שלי לבחור שעשה את הקעקוע, המשך הדיאלוג שהוא התחיל.
לי יש קעקוע גדול של פיטר פן (מהספר, לא מהסרט) מעל המותן. לקח לי הרבה מאוד זמן להחליט שאני עושה אותו, וגם אחרי שעשיתי לקח לי הרבה זמן לקבל אותו ולחיות איתו בשלום, כי הוא מסמל בשבילי הרבה דברים שאולי כבר הולכים והופכים פחות רלוונטיים, או הופכים מדרך חיים למעין תזכורת קטנה בצד. יש לך קעקועים?
כשישבתי בקיץ בפסטיבל הקומיקס בסנימטק, היו כמה אנשים ששוחחתי איתם על הספר ובמהלך השיחה הראו לי את הקעקוע שלהם והסתכלו עלי במבט כזה, כאילו נקטתי נגדם עמדה. לי אין קעקוע, אבל לא בגלל שיש לי משהו נגד. אני חושב שאם הייתי מתייחס לזה כמשהו סמלי, והיה אימג' אחד שאני מזדהה איתו, אז אולי זה היה מביא אותי לקעקע, אבל בטח משהו קטן, בזרת.
אגב, פיטר פן מהגרסא המקורית?
יאפ. מהאיורים היפהפיים ההם, על פיהם עשו גם את הסרט החדש של פיטר פן, לא המצויר הישן של דיסני, בה הוא נראה כמו אוזן המן ירוקה. אני חושב שזה מספיק לראיון קטן. אני רק סקרן לגבי הפרטים הטכניים: באיזה כלים ציירת, וכו'.
את הספר ציירתי בציפורן עם דיו שחורה, עם מיכחולים יבשים, ועיפרון צ'יינה בקטעים של הקעקוע (לתת תחושה גסה של סוג אחר של מצע), הצביעה נעשתה במחשב אחרי עריכה של הריבועים (במקור הקומיקס מורכב מעשרות דפים).
אז תודה לך, גלעד סליקטר! (מלצרית? חשבון, בבקשה.)

בגלל שגלעד כזה טוב לב ונחמד, הוא הסכים להצעתי להכין מיקסטייפ של שירים שהוא שמע בזמן העבודה על הספר. נכון, גנבתי את הרעיון הזה ממקום אחר, אבל זה לא הופך אותו לפחות מעניין או מהנה.
אז זו הרשימה, וזה הקובץ המכווץ [ראר]. אנג'וי!
[לא יכולים לפתוח את הקובץ? הורידו את תכנת winrar]

סליקטר חייכן! 1. The Beatles – I Want You (She's So Heavy)
2. Robert Wyatt – Shipbuilding
3. Grandaddy – Why Took Your Advice
4. Grandaddy – Lawn & So On
5. Pink Floyd – Alan's Psychedelic Breakfast: Rise and Shine/Sunny Side Up/Morning Glor
6. Tim Buckley – Love from Room 109 at the Islander (On Pacific Coast Highway)
7. Robert Wyatt – Muddy Mouse (C)/Muddy Mouth

נטע כותבת על הספר | אפשר להזמין ישירות מקומיקס וירקות | אפשר גם להשיג בסטימצקי, במדפי המגזינים, לזמן מוגבל!

13 תגובות על “עונג מדף: מי אתה בכלל | ראיון | מיקסטייפ”

  1. מאת תמר:

    איזה כיף!
    פינת העונג הקטנה התבגרה לבלוג נהדר.

  2. מאת אורי (החתיך?):

    נו, אני אוסיף לבאזזזז.
    הסליקטר הזה משו משו, נראה לי שיש לו עתיד מזהיר.

  3. מאת אורי (החתיך?):

    אני מתכוון לזה

  4. מאת אורי (החתיך?):

    סליקטר שולט! (ויש לו עיינים יפות)

  5. מאת גיאחה:

    אורי החתיך, אתה מתבקש לעזוב את המקום :-)

  6. מאת רוזה הגולשת:

    הלו, סיק בוי! תוריד את הידיים המנוזלות שלך מאורי החתיך!

  7. מאת הקוף מכה בשנית:

    עשית לי תאבון רציני..

  8. מאת אורי (החתיך?):

    לא, לא, ידיים זה בסדר P:

  9. מאת יפתח:

    נשמע ממש טוב
    אני לא מוצא את זה ב-CNV… אנסה בסטימצקי

    על הכיפאק!

  10. מאת סליקטר:

    תודה לכולם
    בcnv הספר נמצא במדף העליון בקומיקס ישראלי או- לשאול את המוכרים( גם בשאר החניות רצוי לשאול)

  11. מאת ג'יימס:

    יאללה, מעניין אם תמורת סכום כספי זעום, (משהו כמו 5.20) הוא יסכים לעשות את הגירסה הרטרואקטיבית של סופר גרב או fag lapricon. איך יוצרים קשר עם גאון הקומיקס הזה?
    הלוואי והייתי אדם לוי… (סתם מהרהר לעצמי)… …

  12. מאת קופיפו:

    אני מכיר את הבחור הזה

    כל הקומיקסים האלה.. נורא נורא יפים משהו בהם מאוד פרטים וגם מאוד נגיש
    זה כמו שירה רק פחות מסובך ופלצני

    יחי הקומיקסים האישיים!

  13. מאת שיר:

    איזה כיף לי מנויה חח…

להגיב על שיר