12 באוקטובר 2011

עונג מדף: Let's talk about love

אני קורא עכשיו את הספר ה-52 בסדרה המרתקת 1/3 33, סדרת ספרי כיס שבה כל ספר מוקדש לאלבום אחר, ונכתב על ידי כותב אחר. הספר הזה נכתב על ידי קארל וילסון ועוסק באלבום של סלין דיון, וכרגע הגבה שלכם התרוממה. אבל הוא לא באמת עוסק באלבום הזה, ולמעשה – אף על פי שחלקים נרחבים מהספר מוקדשים לניתוח הקריירה, הסגנון, הגישה והאישיות של המפלצת מקוויבק, הוא גם לא באמת עוסק בסלין דיון עצמה.


הוא עוסק בטעם. בגבולות הטעם המוזיקלי; בגורמים התרבותיים והחברתיים וההיסטוריים שמגדירים את הטעם שלנו, בונים את ההיררכיה והמעמדות של טעם גבוה מול טעם נמוך; בתמורות התרבותיות-חברתיות של העשורים האחרונים שפוררו לגמרי את ההיררכיה הזו בחלקים רבים מאוד של העולם, החברה והרשת; בביקורת מוזיקה ובתפקיד של המבקרים; בדרכים בהן אנחנו משתמשים בטעם כדי לבנות לעצמנו זהות ולבדל את עצמנו מאנשים שנראים לנו פחותים משלל סיבות חברתיות שונות.

זה ספר מרתק. אני שוקל אפילו לומר שזה אחד הספרים הכי מעניינים שקראתי על מוזיקה, וזו בהחלט אמירה שנשמעת משונה לאור העובדה שעל כריכת הספר מתנוססת תמונה של סלין דיון, זמרת שרובנו אם לא כולנו רואים בה את שיא הטעם הרע. אבל זה בדיוק העניין.

בניגוד לשאר הפוסטים בסדרת "עונג מדף", אני לא מתכוון לנתח, לבקר או לסקור את הספר הזה יותר מהפסקאות שלעיל. במקום זאת, אני רוצה להביא לכם חמש פסקאות שמופיעות די מוקדם בספר, ועוסקות בנושא מעניין מספיק כדי שאחליט לפתוח אותו פה לתגובותיכם. זה קטע מרתק בעיניי, וכשחשבתי איך לגשת אליו פה בבלוג הבנתי שהדבר שהכי מעניין אותי הוא באמת לשמוע מה אתם חושבים עליו, מה יש לכם להגיד על הדברים שכתובים בו. התרגום הוא שלי ונעשה בחופשיות. תיהנו.

Printed with permission from the Continuum International Publishing Company. Carl Wilson © 2007.

[השינוי] הגיע במהירות מבהילה. דור חדש תפס את עמדות הביקורת וההשפעה, ועבור רבים מהם, היפ-הופ או אלקטרוניקה או מוזיקה לטינית היו חשובים יותר מרוק, בין אם הוא מהמיינסטרים או מחוץ לו. הם מתחו ביקורת נרחבת נגד ההרגל למדוד את כל המוזיקה הפופולרית על פי הנורמות של תרבות הרוק – "רוקיזם", שפעמים רבות הועמד לעומת "פופיזם" או "פופטימיזם". בלוגים ופורומים זירזו את הפצת גל הדעות הזה. האינטרנט הדיח את ההאזנה האינטנסיבית לאלבומים לטובת האזנה של הורד-ולעס, שהגדילה את סיכויי הפופ הגימיקי לבלוט. […]

בנוסף, לא מעט פופ פנטסטי יצא באותה התקופה, וכולם רצו לדבר עליו. בחנות ספרים בטורונטו ב-1999, גיטריסט ניסיוני צעיר ומבריק תפס אותי בהפתעה כששאל אם שמעתי את הלהיט של אלילת הנוער אלייה, "Are you that somebody". לא שמעתי, אבל בקרוב אשמע. שיר ה-R&B הזה, עם הריתמיקה המהופכת שלו, הופק על ידי טימותי מוזלי, המכונה Timbaland, והוא ועמיתיו התחילו להפוך את מצעדי הפופ למגרש משחקים רבגוני. אחרי טימבלנד המבול: מבקרים התחילו להבחין ביצירתיות הקרובה ללבם אפילו בלהיטי פופ לנוער, ועד 2007, אפילו כותבים במוסדות יוקרתיים כמו הניו יורק טיימס והניו יורקר המתנשא והזקן היללו להיטי R&B רגעיים ו"פאנק קניונים" לא פחות משהיללו את ברוס ספרינגסטין או את U2.

זו הייתה תוצאת מחזורים רבים של הערכה מחודשת: אחת הדרכים בה מבקר יכול למשוך תשומת לב הוא בעזרת הטענה שמוזיקה מסוימת שכולם קטלו היא למעשה גאונית, ולאורך השנים התהליך הזה "הציל" ז'אנרים מגוונים, ממטאל דרך דיסקו ולאונג' ועד אקזוטיקה ורוק מתקדם, ואמנים שונים, מאבבא ועד מוטורהד. למרות הלעג מצד ה"רולינג סטון", בימינו The Monkees זוכים לאותה הערכה ביקורתית כמו ג'ימי הנדריקס. אפילו שירי מינסטרל בבלאקפייס מלפני מלחמת האזרחים זוכים להערכה מחדש, בטענה שהמלודיות והפתולוגיה הגזעית שלהם נמצאים בשורשיה המעוותים של השיר המוזיקה האמריקאית הפופולרית.

מגיפת ה"במחשבה שנייה" גרמה ללעג הביקורת להיראות קצת מפוקפק: אם המבקרים טעו כל כך בשנות ה-70 כשזלזלו בדיסקו, האם הם לא טועים עכשיו כשהם מזלזלים בבריטני ספירס? למה הפופ צריך להתיישן כדי לקבל הזדמנות הוגנת? למה הגילטי פלז'ר צריך להיות "גילטי"? ברגע שההיסטוריה של ביקורת הפופ הוכתמה במספיק שגיאות לאורך הדרך, הקונצנזוס העממי או הביקורתי הפסיק להיות מדריך אמין למוזיקה. למה שלא תלך פשוט בעקבות ההנאה הפרטית שלך? כל עוד אתה לא בקטע של המנונים גזעניים, כך אומרים כיום, אין שום סיבה להרגיש אשם או נבוך בגלל מה שאתה אוהב. ואני מסכים, אף על פי שזה מוזר איך פעמים רבות ה"הנאה הפרטית" של מבקרים מובילה עדיין את כולנו באותם השבילים.

ובכן, איזה מחשבות הקטע הזה מעורר אצלכם?

מאת קארל וילסון | 2007 | סדרת 1/3 33 | הוצאת Continuum | קנייה ב-Better world books (11$)

25 תגובות על “עונג מדף: Let's talk about love”

  1. מאת חומוס:

    שמחה שהעלית את הקטעים האלו, במיוחד כשסכנת כריתת הענף עליו אתה יושב עולה פה – לכאורה. הטעות הנפוצה של מבקרים לדעתי היא הנחת היסוד שהם מחזיקים ב"אמת" או "ידע" או "טעם" אליטיסטים יותר ולכן מקשיבים להם. לא. מקשיבים להם כי:
    1. במקרה המעולה – הם הצליחו לייצר אבחנה ברורה לסגנון המועדף עליהם, כך שאנשים שטעמם מתאים להם, יודעים היכן להתעדכן בדברים שסביר להניח יאהבו.
    2. במקרה הרגיל – פשוט כי יש להם את הפלטפורמה.
    3. במקרה המגעיל – הם הצליחו לייצר באמצעות זלזול והפגנת כוח על היוצרים, תחושת עליונות אליה נדבקים הרוב הדומם והטיפש.

    ואפשר היה לראות את זה בכתבה גדולה שעשו לפני כמה חודשים על רוגל אלפר, שנהג להתעלל במוזיקאים כאילו היה מינימום בונו, ואחר כך הודה באותה כתבה, כי זה היה תלוי מצב הרוח שלו…

    טעם, הוא טעם, הוא טעם. לאנשים השונים מתאים תדר מסוים וסוג מסוים של מוזיקה, והם לגיטימיים בדיוק כמו סוגים אחרים. וזה תלוי תרבות, וחינוך, וסביבה וגם פעימה פנימית ועולם פנימי וכדו' . תדר.
    בעולם הזה שלנו, שבו כל אחד יכול לשמוע הכל, כל הזמן, הייתי מצפה מהמבקרים (ואתה דוגמה מצויינת לכך לדעתי ואפילו גל אוחובסקי התחיל להיות ככה לעת זקנה :) ) להיות נאמנים לטעם שלהם האישי, ולשם להביא את כל רוחב הידיעות שלהם ואת אזנם המיומנת. לבוא באמת מאהבה של המוזיקה ולא מתוך האגו הפרטי והרצון לקדם את עצמם במבקרים.
    הקהל כבר יידע למי כדאי לו להקשיב..

  2. מאת עדי ס.:

    אני עם חומוס. הרי מעולם לא חשבתי שמוסיקת פרוגרסיב, שאמורה להיות שיא של ידע וגאונות מוסיקלית, היא מעניינת. את בריטני ספירס לא סבלתי בגיל 15, אבל בדיעבד, זה אולי כי הייתי סגורה (אם מחליטים להתעלם מהמסרים המחרידים בשירים המוקדמים); גם איינשטורצנדה נויבאוטן שיעממו אותי להחריד. כעבור כמה שנים טובות, פתחתי את האוזניים גם לאיינשטורצנדה וגם להפקות של הנפטונז לבריטני.
    אין ספק גם שבעידן שלנו בו יש כל כך הרבה מידע בבלוגים שאנשים לא ידעו בכלל לפנות אליו (להקות אזוטריות ופופ בהתאמה), או לקשר בינו. יש גם יותר חופש ליותר אנשים ליצור מוסיקה, כך שיש יותר ויותר יצורים היברידיים (דה נייף, למשל) שיוצרים בעקבות ההשראות המגוונות שלהם בלי שמישהו יפקח עליהם.
    ככל שאנחנו גדלים, אני מקווה שאנחנו לומדים להקשיב ליותר דברים אבל בו זמנית מתחדדים לגבי מה נכון לרגש שלנו, לאוזן שלנו, לנענועי האגן שלנו. וככה באמת חוץ מ'מבקרים'/בלוגרים שבוחרים מוסיקה, אנחנו צריכים לדעת לבחור לעצמנו מבקרים. תחי העצמאות המוסיקלית. :)

  3. מאת מתן שרון:

    הדיון הזה עתיק כמו שהוא רלוונטי, אבל בעיקר מעניין כמו שהוא חשוב.
    תפקיד מבקר משתנה מרגע לרגע ובעיקר מאמן לאמן. אין ספק שיש שוני גדול בין תפקידה של ביקורת כשמדובר באמן ישראלי או לועזי, מוכר או אלמוני, טרי או ותיק ומיינסטרימי או אלטרנטיבי.
    גם מיקומו של הז'אנר משמעותי כאן, שכן מי שמבקר היפ הופ ממקום משכיל יותר וחובב יותר לא שקול לאדם שחיבתו האמיתית היא הרוק/אלקטרו/Pאנק-אפגני.
    באופן אישי, בכל ביקורת שאני כותב אני שואל את עצמי מה יש לתת כאן. האם יש מקום לסמן את חסרונות האלבום, להצביע על יתרונותיו והצלחותיו, להדגיש את החדשנות שבו או להצניע את ההפקה החלשה. אולי בכלל צריך לתת סקירה מלאה על חווית ההאזנה ואולי לתת סקירה היסטורית יותר למה שקדם לאלבום.
    בעיני – תפקידו של מבקר כיום, עידן שבו רוב האנשים יכולים לגשת ליוטיוב ולשמוע את המוזיקה בעצמו, הוא לשים את המוזיקה בקונטקסט. כל קונטקסט. את היתר הקורא ישלים ויבין.
    אה, והכי חשוב, לא לקבוע שום דבר במוחלט. אין כבר דבר כזה מוחלט.

  4. מאת הזה שמעצבן:

    צריך לשם קץ לפוסט מודרניזם הזה, למחלת ה-"זה כל כך גרוע עד שזה טוב".
    יש היררכיה. יש מוזיקה טובה ויש מוזיקה רעה. זה כמו ההסדר העתידי: ברור לכולנו שתהיה מדינה פלסטינית, בגבולות 67, עם חילופי שטחים מסוימים. אבל אין ויכוח לגבי גבולות 67. יש דברים שכולנו מסכימים עליהם: הבנאדם שיאמר "הביטלס הם חרא" הוא עדיין חריג. ורוב קוראי הבלוג הזה יגיד ש-Toxic הוא שיר מעולה אבל שאר הרפרטואר של בריטני לא ממש מעניין.
    אנשים שאומרים "בריטני היא מעולה" הם או ילדות, או אנשים שמוזיקה לא חשובה להם, או היפסטרים.

  5. מאת אלץ היימר:

    חשבת פעם למה אנשי בריטני ופופ ולא חופרים בסוגיות האלה כפי שאנשי אינדי ואלטרנטיבי (ההו כה איכותיים) חופרים בזה ?

    זה יעבור לך. יודע מתי ? כאשר יהיו לך לא יותר מ 2-3 תגובות בשבוע. זה הדבר היחיד.
    או אז, אתה תשמע מוזיקה בצורה הטהורה … בלי יותר מידי ניתוחים.
    בלי הכבילה הזו של "איזה דבר חכם ארשום על זה בבלוג …"

    אז, גם הטעם המוזיקאלי ישתנה.

    כמובן, גם הגיל יקבע.

  6. מאת רמי:

    אני חושב שהכותב צודק לגמרי. בתור אחד שגדל בשנות השמונים, בחוויה האישית שלי יש דוגמאות רבות לדברים שאהבתי בתור ילד בן 12, למשל מלכת היורופופ סנדרה, או הקסטה הראשונה של חיים משה ("אהבת חיי…"), "ת'רילר" של מייקל ג'קסון, אה הא, דוראן דוראן וכו' וכשהגעתי לגיל 15 התכחשתי לכל אלה כי התחלתי לשמוע לד זפלין, דיפ פרפל, פינק פלויד וכו.
    כיום אני מבין את הגאוניות שקיימת בפופ ומבין את האהבות שלי כילד. בנוסף יש דברים שהתכחשתי אליהם בתקופה ההיא כמו למשל דפש מוד, שרק ב10 שנים האחרונות אני בכלל מתחיל להבין אותם ואוהב מאוד.

    בסופו של דבר לא קיים כזה דבר ז'אנר רע או טוב, קיימים אומנים מוכשרים או לא מוכשרים, סגנון הביטוי לא ממש משנה.

  7. מאת שרי:

    מתן שרון, ניסחת את זה מעולה (:

  8. מאת שרון:

    דיון מעניין. לדעתי, הדוגמא הכי טובה שאני יכול לחשוב עליה על איך מבקרים משתמשים בטעם מוזיקלי כדי לבדל את עצמם היא.. אתה. בעונג שבת האחרון הפנית לסיכום שנה שלך ברדיו הבינתחומי. כמו הרבה מבקרי מוזיקה/בלוגרים אחרים התעלמת לחלוטין מהאלבומים של אייל גולן וישי לוי. בחיפוש של הבלוג שלך הם ושירי מיימון למשל פשוט לא קיימים. למעשה, כל מה שמצליח בגדול בקרב הציבור הרחב זוכה להתעלמות ממך.

    הניתוק הזה בין מתווכי התרבות לטעם הקהל ולמעשה למוזיקה המשפיעה והמשמעותית ביותר רק גדל עם השנים ומי שמנצל את זה הם יחצנים ומפיקים שמחליפים את שדרי הרדיו ואת בועת הבלוגספירה בתיווך מוזיקה להמונים.

    במצעד אלבומי השנה העברית של קול הקמפוס זכה במקום הראשון עוזי רמירז!!!. זה האלבום הכי לא עברי שיצא אי פעם בישראל. אני אישית מחבב את רמירז אבל האלבום הזה פשוט לא קשור לישראל ולא רק בגלל השימוש בשפה. לפעמים, ביקורות מוזיקה נראות לי כמו פארודיה כמו הטור האחרון של דפנה לוסטיג שבזה לקאבר של סוזן בויל לדפש מוד או מבול ההגיגים האינטרנטים על האחרון של רדיוהד.

  9. מאת הדר ג:

    אני יותר בצד שלא רואה את זה בתור דיון על המבקרים, אלא על הפוסט מודרניזם עצמו

    האם כולם שווים בפני הפוסט-מודרניזם? מצד אחד כן, איך אפשר להגיד על יצירת אמנות אחת שהיא "טובה" יותר מהשניה? או ז'אנר שלם שהוא "איכותי" יותר מאחר? לפי איזה אמות מידה? מי מחליט? על כן, כולם שווים.

    הבעיה היא שכאשר זה נכון, אז ז'אנרים ויצירות שפונות אך ורק למסחריות מקבלות את אותה התייחסות רצינית כמו יצירות שהן הבעה של רגש. ואז אני מתחלחל כשאני קורא ביקורת רצינית ומנומקת על קובי פרץ ודומיו – כי בסך הכל מדובר כאן ב-12 ג'ינגלים שכל המטרה שלהם בחיים זה לקלוע לטעם של אליקו. אין דבר כזה שיר אהבה – יש שיר לחתונות. ועצם זה שזה נמצא באותה קטגוריה של מוזיקה בפורטל/עיתון/חנות תקליטים פשוט מוריד מהכבוד של המוזיקה האמיתית שנמצאת שם. מערבב ג'ינגלים ואמנות. זה כמו ללכת לחנות ולמצוא את הג'ינגל של שופרסל ליד שופן, אינטרנט זהב ליד אינטרפול, ענבל טלי ליד ענבל פרלמוטר.

  10. מאת אמרי:

    באמת דיון ישן. כל כך ישן שאפלטון כבר די סגר אותו אם אני זוכר נכון את הקורס ההוא בפילוסופיה. וגם לי כבר יצא לחפור בו בפוסט ישן: http://tarbutless.blogspot.com/2010/11/blog-post_22.html

    אם אנחנו בוחרים כרגע לחיות בעולם בו אין אידאה מוסכמת ליופי במוסיקה (או בקיצור הכל סובייקטיבי), אז אני לא צודק יותר מאף מעריץ של קובי פרץ. ההנאה הכנה שלו ממוסיקה לא חשובה פחות משלי רק בגלל שהקשבתי ליותר דברים, ואני לא בנאדם מעניין יותר. אני רק חננה שיודע לכתוב יותר יפה שפיתח את הטעם שלו במוסיקה בין השאר כתגובת נגד לטעמם של הטיפוסים שהוא לא אוהב.

    מבקרים הם ברובם האנשים שטיפחו באיזה שלב את הפרעת האישיות הזאת שמושכת אותם לדעות מיעוט. הם מרגישים שערכם יורד כשהם רק עוד אחד מהעדר. כשהעדר הופך להיות "כל המבקרים האחרים" הם מוצאים פתאום ערך בטעם הקהל הרחב. זה ממש לא הכל אבל זה תמיד נמצא שם, עמוק תחת לכל שכבות הרציונליזציה. אני כותב כאן על "מבקרים" בתקווה שזה לא רק אני.

    כל זה לא אומר שאין ערך בביקורת מחכימה וכתובה היטב (אני מקווה). אין שום דבר מביך או סותר בלשנוא משהו בשנות ה-80' ולגלות בו יופי בשנות ה-2000. אנחנו מחטטים בעבר התרבותי שלנו כל הזמן ומנסחים מחדש שוב ושוב את היחס שלנו אליו בהקשרים חדשים. הכל לגיטימי כל עוד זוכרים שבכל ביקורת אמנות חבוי "בעיני נכון לרגע זה" מרומז בסוף כל משפט שמנוסח כעובדה.

  11. מאת rose:

    נראה לי שההתעקשות הזו שלנו לסלוד ממיינסטרים באה מאיזה צורך עז לאינדיבידואליות – להראות שאנחנו שונים, שאין לנו ולו קשר רופף עם אותו המון עיוור שנוהה אחרי מה שקל לשמוע. והנה עוד משהו – מן צורך שלנו להראות שאנחנו איכשהו מתוחכמים יותר כי המוזיקה שאנחנו שומעים מורכבת יותר (למרות שזה אםילו לא תמיד נכון).
    אני מסכימה באיזשהו מקום שזה עניין של גיל. אצלי זו הייתה התבגרות שהגיעה אחרי שנתיים שביליתי בחברת אנשים שההתנשאות המוזיקלית שלהם הגיעה לגבהים מבחילים כמעט. ברגע שיוצאים מסביבה כזאת קל לראות כמה זה מטופש – בסופו של דבר, מתוך ההיסטוריה שלנו, אנחנו אוהבים את מה שאנחנו אוהבים, לא משנה מה כתוב על העטיפה, או למי הולכים הקרדיטים. הבעיה שלנו לפעמים להודות באהבתינו לדברים מסויימים קשורה הרבה פעמים לפגיעות אגו, וברגע שאנחנו כבר יודעים מי אנחנו, ומה אנחנו שווים, כבר לא באמת אכפת לנו מה אנשים עלולים להגיד על מה שאנחנו שומעים (ומתוך כל זה, אני מוכרחה לכתוב פוסט על savage garden).
    וזה מזכיר לי קטע נהדר שכתב פעם ניק הורנבי על קריאת ספרים (נדמה לי בהקדמה של the polysyllabic spree), ועל זה שאנחנו חייבים להפסיק להכריח את עצמינו לקרוא ספרים שאנחנו לא נהנים מהם רק בגלל שמישהו כתב שהם נפלאים.

  12. מאת נמרוד:

    מצטער, אבל הדיון הזה נראה לי כבר לחלוטין לא רלוונטי. מאז אוחובסקי, קשה לי לחשוב על אדם אחד שהציבור הישראלי מזהה בתור "מבקר מוזיקה". מעבר לעובדה שהשמות של גיאחה או בועז כהן לא באמת מוכרים בציבור הרחב, הם מוותרים מראש על התפקיד של מבקרי מוזיקה ופשוט כותבים על מה שהם אוהבים לציבור המאזינים הקטן שלהם. כיוון שלמוסד הביקורת אין שום כוח, גם אין לה את היכולת להכתיב מה "גבוה" או "נמוך". כשזה המצב, אין כבר "גילטי פלז'ר" – אף אחד לא מספר שהוא אוהב את נעם רותם ושומע את דודו אהרון.

    במקרה שלי, אני מניח שיש לי סלידה ממיינסטרים (מושג יחסי, כיוון שמה שנחשב "אלטרנטיבי" בארץ, הוא לעיתים מיינסטרים בבריטניה, נניח), עניין של התניה, אבל בנישה שלי יש לי כל כך הרבה מה להספיק ולשמוע, שאני לא מרגיש צורך לשבור את המחסום הזה. מוזיקה היא כבר לא אירוע תרבותי מדובר – והעובדה שאני כמעט אף פעם לא שומע רדיו לא ממש גורמת לי להרגיש Out Of Touch בעבודה.

    וברגע שלא "מכריחים" אותי לשמוע את מה שיש ברדיו, אני יכול לשמוע את המוזיקה שלי, בערוצי המידע שלי, בלי להרגיש איזו התנגדות למיינסטרים או זלזול בו. למעשה, אני יכול אפילו לקבוע שבעולם שלי ארקייד פייר הם הרבה יותר מיינסטרים מליידי גאגא. עובדה, כשהאלבום האחרון שלהם יצא לא יכולתי לפתוח את הגוגל רידר שלי בלי להיות מוצף במידע עליו, ועל האלבום של גאגא כמעט שלא שמעתי.

  13. מאת ברנדון:

    קצת מצחיק להשוות בין שני מונחים מעורפלים כמו "פופיזם" ו"רוקיזם", במיוחד לאור העובדה שראשית הדיון ב"האם מוזיקה פופלארית שווה בערכה האומנותי למוזיקה רצינית" התרחש עוד בתקופה שבה המוסיקה הופופלארית הייתה רוקנרול (סגנון מוזיקלי בעל מאפיינים די ברורים) או סתם "רוק" (מושג חלול מתוכן).

    באשר לשאלה "למה הפופ צריך להתיישן כדי לקבל הזדמנות הוגנת? רק מבעבור הזמן ניתן להבין מה הייתה ההשפעה התרבותית של כל מלחין/פרפורמר/דיסק/סינגל-מפגיז-ברדיו. עם כל הכבוד והחיבה לבריטני ספירס יש לי הרגשה שבמבחן הזמן היא לא תעמוד, לפחות לא בכך שתהווה השראה לדור חדש של מוזיקאים.

  14. מאת בועז כהן:

    1
    יש הירארכיות במוזיקה. ממש כמו שיש בספרות. עם כל אהבתי לאיאן בנקס, ג'יימס ג'ויס חשוב ממנו. עם כל הערצתי לפול אוסטר, פרנץ קפקא משמעותי וגדול ממנו. כך גם נינה סימון חשובה יותר ותשרוד יותר מסלין דיון וקייט בוש מוזיקאית וזמרת טובה ומורכבת יותר מבריטני ספירס, ולכן גם תשרוד יותר ממנה.

    2
    אישית, אין לי העדפה לאזוטריה, דווקא. לא. אני מעדיף מיינסטרים איכותי. המושג הזה נפרש משמאל (ג'קסון סי פרנק וניק דרייק) לימין (ברונו מארס ו"פאראמור"), מ"דם יזע ודמעות" ועד ג'יי זי. מהביטלס עד רדיוהד. זה מיינסטרים, בשבילי – למרות שלקהל הרחב מיינסטרים הוא פלח מאוד מאוד צר מתוך מה שאני מציע כהגדרה ל"מיינסטרים".

    3
    ביקורת המוזיקה במאה ה-21 שינתה את פניה. אני נוטה להסכים עם כמה מהכותבים מעלי. אכן, יש טעם אישי שקוראים יכולים להתחבר אליו, וכשטעם אישי פוגש ידע כללי רחב + הבנה קונקרטית במוסיקה (אני לנצח אעדיף לקרוא מבקר שנהירה לי צורת אקורד ויודע מהי, בדיוק, הפקה מוזיקלית לעומת עיבוד ומה ההבדל בין גיטרה 12 מיתרים לגיטרה אקוסטית) – אני מרוצה.

    4
    אבל זה רק אני. יש מי שמעדיפים את המבקר שלהם מצחיק ואלים מילולית ומתנשא, ולא איכפת להם אם השכלתו המוזיקלית צרה ומוגבלת

    5
    אהבה היא הסיפור האמיתי. אהבה למוסיקה. מי שאוהב מוסיקה וכותב באהבה על מוסיקה, יוכל להפיץ את הדברים שהוא מאמין בהם, שהוא מקשיב להם, ולהנחיל אותם לאנשים נוספים.

    6
    דודו אהרן לא מעניין אותי. גם שירי מיימון לא. וממש לא דחוף לי להיות מגניב באיזו ביקורת רצחנית על מי מהם. שיחיו את הייהם ויצליחו וירויחו, ואני אחיה את חיי היטב בלי הצורך להתייחס לקיומם ולמוזיקה שלהם. זו זכותו של כל מבקר, גם של גיאחה, להתעלם טוטאלית מאייל גולן אם הוא לא אוהב את זה

    7
    גם לא דחוף לי להיות מוכר בציבור הרחב. אני לא יודע מה זה "הציבור הרחב". אנשים שמחבבים את מה שאני עושה, מוזמנים לבוא בצל קורתי התקשורתית. ומי שלא – שייהנה ממוזיקה אחרת, תחנות רדיו אחרות ובלוגים אחרים. העולם התקשורתי פתוח וחופשי.

    8
    וזאת לא התנשאות כלל. ממש לא. כפי שהבחירה בעוזי רמירז כ"אמן השנה" או באלבומו כ"אלבום השנה" הוא לא התנשאות. זו בחירה לגיטימית, כמו הבחירה של מבקר אחר באלבומו של שלום גד, או בבחירה של מישהו באלבומו של אייל גולן. מה זה בכלל, ב-2011, "אלבום השנה"? זו בחירה פרטית, אישית. לא מחייבת ולא קובעת כלום לאף אחד

    9
    הדבר היחיד שאני מצפה לו, ממבקר או מישהו שממליץ לי על מוזיקה, הוא לנמק. להסביר לי מדוע הוא חושב שזה וזה הוא נפלא. אני יכול להסכים או להתנגד לנימוק, אבל חשוב לי לדעת שמישהו מנמק את טעמו האישי בכלים כלשהם.

    10
    לפעמים לא רק הפופ צריך להתיישן כדי לקבל את הפרופורציות הנכונות. מי שיקרא את הספר "לד זפלין" שיצא עכשיו בעברית, יגלה (להפתעתו) שהמבקרים קרעו לגזרים את מי שהוגדרה עשר שנים אחרי הקמתה כ"הלהקה הגדולה ביותר בעולם". המבקרים נכנסו באמ-אמא של לד זפלין. כן. וניק דרייק מת אלמוני. כמו קפקא. הזמן עושה קסמים ונפלאות לאמנים הגדולים, במיוחד היום, כשהאינטרנט ביטל את המושג "נדיר" וכל תקליט הוא נגיש להאזנה והתרשמות.

  15. כמובן, זה הקונפליקט הידוע שכל מי שכותב וחושב על מוזיקה באופן ביקורתי נתקל בו- למה מי אתה בכלל? מי שמך לקבוע מה טוב ומה לא?
    בתור מי שהואשם לא פעם ולא פעמיים בהתנשאות אני יכול להגיד שהמוטיבציה שלי מאז ומתמיד הייתה לא להגיד זה טוב או זה חרא, אלא פשוט לשתף. זה חשוב לי לשתף, להעביר הלאה דברים שאני חושב שהם טובים, וזה לדעתי מה מבקר צריך לעשות; בגלל זה לא הייתי רוצה לעבוד בתור מבקר כי אז כבר ממש משלמים לך שתחווה דעה גם על משהו שאתה לא בהכרח רוצה לחוות עליו דעה, כמו מוזיקה מזרחית, כמשל לפופ. למה אני לא רוצה לדבר על מוזיקה מזרחית? בעיקר כי אין לזה טעם, היא לא צריכה אותי שאדבר עליה, יש לה יופי של יחסי ציבור ויופי של קהל שיונק אותה בהנאה. לאמנים שאני כותב עליהם בבלוג שלי אין מערכת יחסי ציבור כזאת, או שאף אחד לא זוכר אותם, ואני חושב שהם ראויים שידבר עליהם ולכן אני מדבר עליהם.
    לכן, אני יוצא נגד הגישה הפוסטמדרנית שדוברה פה. כי כשגלגל"צ מכריזים על המצעד שלהם כ"המצעד הרשמי של ישראל", זו בעיניי ההתנשאות האמיתית ולא ההתנשאות של בלוגרים כמו גיאחה וכמוני שמעדיפים לדבר על אמנים קטנים ומוכרים הרבה פחות. כשלהקת השנה לפי אותם מצעדים היא אתניקס, הסיבה היא שהמיינסטרים מתעלם לחלוטין מהשוליים וזה סנוביזם בהתגלמותו שגובל בגיחוך. המיינסטרים הוא המתנשא כי הוא לא מוכן להכיל את עוזי רמירז, ולא ההיפך. גיאחה, כמו שאני רואה את זה, מעדיף לדבר על עוזי רמירז שלא משמיעים אותו ברדיו המיינסטרימי אבל הוא עושה משהו חשוב שיש לו קהל קטן ולדעתי זה לגיטימי לגמרי. אז כשבאים לשאול למה בישראל נוצר מצב שבו יש מיינסטרים שיש לו גטו משלו ויש אינדי שיש לו גטו משלו- התשובה היא שהמיינסטרים מתנשא.

  16. מאת נמרוד:

    בועז – אם התייחסת לתגובה שלי, אז בחרתי בשמך סתם כי הוא עלה לי לראש באותו הרגע. למעשה, כשאני חושב על זה, אתה יותר שדר רדיו ממבקר :).

    בכל מקרה, המוזיקה האלטרנטיבית תמיד הייתה בגטו (וגם בשנות ה-90 הגראנג' טבע בים של פופ מטומטם). ההבדל במאה ה-21 הוא שהגטו הזה הוא עצמאי לחלוטין – בימינו אמנים יכולים להגיע לקהל שלהם – באינטרנט, בהופעות, בקליפים – בלי להיות תלויים בערוצי ההפצה שנשלטים ע"י המיינסטרים. ולכן, כמו שאמרתי, הצורך של האינדי להתייחס למיינסטרים כ"אויב" שחוסם את הצלחתו הולך ונעלם.

  17. מאת Eb:

    אי אפשר להיות חכמים על העבר. הכל תלוי זמן, כמות השמעות ועייפות החומר. כשהתחילו לעשות דברים שהובילו לפופ זה היה אדיר, אנשים הרגישו שזה זה והצליל מבטא את התקופה שלהם. אחר כך זה נהיה סאכריני ונוסטלגי, אבל ידעו את הכללים יותר טוב ולכן יכלו ליצור פופ שמניע את מכונת הלהיטים המשומנת בצורה היעילה ביותר.
    לפי איך שאני רואה את זה, ואני מתחום הויזואל ולא מתחום המוזיקה אבל אני מתעסקת במקורות היצירה, אין אידיאל יופי אלא הלא מוכר המסתורי. הוא מבלבל אותנו ומרעיד את יסודותינו, ובגלל זה אנחנו נמשכים אליו. ואז אחרי שהתרגלנו אליו אנחנו סולדים ממנו ונבוכים ממנו.
    מה שמעניין זה שאם הצליל או העיצוב הוא מראה לתקופה, אנחנו נבוכים מהתקופה, ודווקא כשמביטים מעבר למשקעים, אולי אפשר לחלץ תובנות שישמשו אותנו היום.
     

  18. מאת אריאל:

    לינק למאמר (מעט אקדמי אמנם) שכתבתי לפני כמה שנים בנושא:

    http://www.e-mago.co.il/Editor/calt-1588.htm

  19. מאת תגובה לבועז כהן:

    נכון, יש דבר כזה איכות. זה דבר כזה שלא מתחשב בטעם האישי.
    זה דבר שמתברר עם הזמן.

    הנושא המדובר , כמובן חבוט, במיוחד מאז שיש רשת וכל אחד מנסה לטחון אותו כאילו הוא הראשון שמעלה את הנושא.

    המקרים הכי מבאסים הם של קביעת טעם בכפייה, לא דווקא בלהגיד ש … נניח , ימ-תיכוני זה חרא. קח מקרה הפוך, לדוגמא, האלבום האחרון של רונה קינן (וגם זה שלפניו) , שניהם, בעצם, אוסף מעצבן של צלילים שנמשך כשעתיים, אלא מה, המבקרים (המבינים) קובעים שמדובר כאן באיכות.
    האיכות כל כך נעלמה, עד כדי כך שאנו הקוראים הפשוטים, לא מבינים בעומק הדבר.

    רונה קינן היא הדוגמא, ולא יהוא ירון למשל. במקרה שלו מדובר בחוג שהוא התרכיז של הצמצום. כאלה שעומדים זה אל זה וקוראים "קדוש קדשו קדוש …. יהוא צבאות". במקרה הזה קוראים לזה סצינה/כת או משהו כזה, וזה טיפה שונה.

    עכשיו, מה קובע ? אני האנונימי, או המבקר, בזהותו האמיתית, ובתפקידו ?

    מה קובע ? הטעם האישי שלי ? אופן התבטאותי ? הנימוקים ? (אולי יש לי ידע מוזיקאלי ?)
    או דעתו הכתובה, הנמומקת, והגושפנקאית מתוקף מעמדה הכתוב ?

    מה קובע ?
    הזמן.

    רק אומר שבבלוג הזה הוצגו מיליוני שמות, שחוץ מזה שהוצגו פה פעם אחת, לא נודע עוד גורלם.
    אמה מה ? מדובר בנישה, בחוג, אליטה מצומצמת … וכו'.
    אבל על כך בפעם אחרת.

  20. מאת nakamir:

    כרגיל מצטרף יומיים שלושה באיחור, אבל בכל זאת.
    מי צריך מבקרי מוזיקה בימינו ובהתאם לכך – מה תפקידם?
    מי צריך :
    לדעתי, בימינו, אנשים שמבחינתם מוזיקה היא רקע למשהו (דיבור בנסיעה, ריקודים בחתונה, שיחות בפינת קפה וכד') לא צריכים מבקר מוזיקה. האוזן שלהם תתרגל למה שתתרגל מהבית או החברים ושם הם ישארו. מהיכרותי עם כאלה אין להם שום בעיה עם זה ולכן גם לי. לא נראה לי שהם קוראים את גל אוחובסקי או את בן שלו. מצד שני, אנשים שחיים מוזיקה בכל נימיהם וזמנם גם לא צריכים "מבקרים". הם חוקרים עצמאיים, אין סיכוי שלמישהו טעם אישי ברמת חפיפה כזו עם זה שלהם שיש להם טעם להקשיב לו באופן קבוע. במקסימום יש להם כמה חברים במעמד שווה להם והם ממליצים אלו לאלו. הם אלה שנוטים ליפול במלכודת הפוסט מודרניזם ולשכוח שלא כולם כמותם. מי צריך מבקרי מוזיקה? מדרגים? אלו שבאמצע. אלו שהמוזיקה היא חלק חשוב בחייהם אבל אין להם זמן או כח לשמוע אלבומים על אלבומים כדי למצוא את הפנינים שמתאימות להם ולחקור מה הקונטקסט של כל יצירה. אני שייך לקבוצה הזו ולכל מי שאומר לי "אין דבר כזה מוזיקה טובה ולא טובה. לא צריך אף מומחה מטעם עצמו שיגיד מה כדאי לשמוע ומה לא. אם אני ההדיוט מוצא לעצמי מה שטוב לי אז כל אחד יכול" אני אומר הצילו!!!. אני טובע בכל הטוב הטוב הזה ובלי אוזניים מכוונות אין לי ספק שאפסיד דברים נפלאים בזמן שאשמע דברים בינוניים בזמן המועט שאני מקדיש לחיפוש מוזיקה חדשה. זה שאתה מקבל התרעה על כל אלבום חדש שעולה לבאנדקאמפ ורץ לשמוע אותו זה אומר, קודם כל, שאתה לא כמו כל אחד ותכיר בזה.אני לא יכול ולא רוצה לעשות את זה. ואגב, אם הטעם שלך מוצא חן בעיני אשמח אם תזרוק לי טיפ על אלבומים שגילית. כלומר, בעניין "תפקידו של מבקר המוזיקה בימים אלה" אני עם עדי ס.. אני קורא להם ממליצים, לא מבקרים. אין לי זמן לקרוא קטילות על סגנונות שאני כרגע לא מתחבר אליהם. אין לי זמן לקרוא קטילות בכלל (אלא אם מישהו מאליליו של הממליץ הכזיב, ואז זה מעניין לקרוא ברמה האישית). חשוב לי גם להדגיש שאני לא מסכים עם נמרוד בהבחנה בין מבקר לשדרן. ממליצי המוזיקה שלי, אין להם דרך קבועה לשתף אותי במה שהם אוהבים. חלקם עורכים ברדיו, חלקם יוצרים מיקסטייפים, חלקם כותבים, רובם עושים גם וגם (וגם יוצרים מוזיקה בעצמם מידי פעם). איש ואישה ודרכם לשתף, וכל הדרכים טובות.

  21. מאת nakamir:

    ולגבי תגובה 20 –
    אני מרחם על מבקר שקובע שמשהו הוא "איכות" באופן מוחלט.
    אני מרחם על מבקר שאוהב את האלבומים של רונה קינן או יהוא ירון לא בגלל המוזיקה, המילים או ההגשה אלא בגלל הסצינה.
    אני מרחם עליך כי נראה לי שלא יוצא לך לשמוע דברים מ-20 השנה האחרונות.
    מוזיקה זה משהו שמתחבר לכאן ולעכשיו האישי שלי ולעיתים נדירות הקולקטיבי של המשפחה/קבוצה/עם שלי. עולם הרגש שלי יהיה מסכן מאוד אם אזהר מלשמוע דברים עכשויים בגלל חשש שהם לא יהיו בקאנון יום אחד. אגב, הקאנון של מי? תוך כמה שנים הזמן קובע? אתה בטוח שיתגבש קאנון סביב המוזיקה שנוצרת עכשיו? אתה בטוח שיהיה בקאנון הזה משהו שהוא לא מוזיקה הודית, סינית או סעודית?
    אם בעוד 20 שנה אף אחד לא ישמע ולא יזכור שום דבר ממה שאני שומע עכשיו זה סימן שאני לא שומע את המוזיקה הנכונה לי? המשמעותית לי?
    אם בעוד 20 שנה ילמדו את האלבומים של רונה קינן ויהוא ירון באוניברסיטאות זה יביא אותך למסקנה שהטעם האישי שלך כנראה היה גרוע בשנת 2011? לא, הזמן לא קובע.
    דווקא כל שאר הדברים שכתבת קובעים ועוד איך קובעים (טעם אישי, נימוקים). לא אלך לשמוע את יהוא ירון על סמך המלצה של מישהו שאני לא מתחבר למוזיקה שהוא שומע.
    לא אלך לשמוע את יהוא ירון אם ממליץ שאני לא מכיר יאמר לי ללכת ולא יגיד שום דבר מעבר ל"כי הוא מגניב".
    אם ממליץ שאני מעריך ימליץ לי שוב ושוב על דברים ש לא אוהב אני אפסיק להתייחס להמלצות שלו בלי להתעמק אם הוא בעצם סתם פלצן שאיכשהו קלע לטעמי עד עכשיו או שדרכינו התפצלו, זה לא כזה חשוב. לא אנטור טינה לאותו ממליץ.
    מפריע לך שקהל גדול נהנה לדעתך מהסצינה והברנז'איות ולא מהמוזיקה? יכול להיות שזה נכון, ואז כנראה שהקהל הזה מקבל את מה שהוא באמת חיפש (סצינה, לא מוזיקה). יכול גם להיות שיש לך טעות. זה לא עניין של ברנז'ה וסצינה, אלא פשוט שהטעם האישי שלך שונה, אחר. זו סיבה לשמוח באינדיבידואליותך, לא לבוז לשונים ממך.

  22. מאת בתגובה ל nakamir:

    אתה לא הבנת מילה ממה שכתבתי.

    אכתוב אחרת ותבין.

    נניח שיש מישהו שאוהב את קובי פרץ.
    נניח שאני מנחש, ואומר שמדובר במוזיקה ירודה.
    נניח שעברו 20 שנה , אף אחד בעולם, אי פעם, לא זוכר , לא יודע מי היה קובי פרץ.

    הניחוש שלי היה נכון.
    המסקנה, ללא קשר לניחוש שלי – קובי פרץ – לא איכותי.

    כל מה שכתבתי, לעולם, אבל לעולם, לעולם, לא אבוא בטענה לאותו מאזין שהאזין, ואהב, את קובי פרץ, שהיווה, פסקול לחייו, לסביבתו, וכולי.

    אין קשר בין הדברים, בין טעמו של אותו אוהב קובי פרץ, לבין היעלמותו ההיפותטית של פרץ. הזמן לא סופר את אותו אחד שאהב את פרץ. הכל על פי הדוגמא, בהנחת התקיימותה .

    לגבי רונה קינן, לא קבעתי שהיא חרא, או תשרוד או שלא. הבאתי אותה כדוגמא שבא המבקר אומר שהיא איכותית, שעה שבפועל, אין ליצירתה, ריל טיים כזו תהודה.
    רציתי להדגיש את זה, שבדרך כלל הביקורות הן שליליות, ביטול של משהו שהרוב אוהב, לעומת דעתו ההפוכה של המבקר שטוען שמדובר בחומר ירוד.

    אגב ניחושים , הניחוש שלך שאני לא שומע מוזיקה מ 20 שנה האחרונות – טעות.
    האמן לי , אני יודע. אתה בפירוש טעית.

    בשביל הספורט, זמננו קצר, בוא נבדוק אם ישאר משהו משירים כמו "נמלים קטנות" של יהוא ירון.
    לא ישאר, ויעלם עוד לפני כן.
    תעקוב.
    וזה סתם ניחוש שלי, אלא אם יפתיע , ויוציא דברים הרבה יותר טובים ממה שעשה עד כה.

    (המגיב מ 20)

  23. מאת nakamir:

    אני באמת לא מבין אותך. הדבר היחיד שאני מסכים איתו בתגובות שלך זה זה שיש בעיה בביקורות שליליות על דברים שהרוב אוהב. כמו שכתבתי בתגובה הראשונה שלי על מי צריך מבקרים ולמה, אין לביקורות האלה מקום בימינו.
    לפי ההבהרה שלך נראה לי שאתה מנסה לדמיין את עצמך וקהל "איכותי" נוסף דמיוני כלשהו שומעים את מה שאתה שומע עכשיו בעוד 20 שנה ולפי מידת ההנאה שאתה מדמיין שתהיה לכם בעוד 20 שנה אתה מחליט אם זה לטעמך עכשיו או לא. מוזר, אבל זכותך.
    עדיין יש לך כל מיני משפטים תמוהים כמו (קצת החלפתי סדר מילים כדי שיהיה מובן) "הזמן לא סופר את מי שאהב את קובי פרץ" או "אין ליצירתה של רונה קינן, בריל טיים, כזו תהודה" או "לא ישאר שום דבר משירים כמו 'נמלים קטנות' של יהוא ירון". הטענה המרכזית שלי היא למה לעזאזל צריך להיות לי אכפת אם ישאר משהו משירים כמו נמלים קטנות למישהו שהוא לא אני??? וגם מה אכפת לי מהתהודה בריל טיים סביב רונה קינן אם אני אוהב את המוזיקה שלה ? ברור לי שאם לא תהיה שום תהודה למוזיקה שאני אוהב אז לא יהיו יותר הופעות וזה יבאס אותי מאוד, ואני יכול להבין שיהוא ירון עלול להתבאס מאוד אם השיר שלו יעלם מהאוזניים של כולם מהר מאוד ואני אתבאס בשבילו וגם מזה שלא יהיה לי אף אחד להתלהב איתו מהשיר הזה אם חס וחלילה זה יקרה. אבל זה לא אומר שזה לא שיר טוב בעיני, והבעיני הזה זה הדבר היחיד שקובע לי מה ראוי לי לשמיעה ומה לא.
    אגב, למרות שאני פותח פה דיון נפרד וקצת מחזיר לתגובה הראשונה הכללית שלי, בוא נפריד בין "קובי פרצים" ל"רונה קינניות". רוב המאזינים של קובי פרץ מאזינים לו כי לא צריך שמוזיקה תהיה חלק מרכזי בחיים שלך כדי להנות ממנו (אולי אפילו להפך). הוא מוזיקת הרקע הנעימה לרגעים היפים שלהם, לבילויים, ודי להם בכך. אגב, זאת הסיבה שהם גם יזכרו אותו בחיבה בעוד 20 שנה. בוא נצמצם את הדיון לאנשים שמי ששומע אותם מחפש להתרגש ממוזיקה באופן אקטיבי ולא מסתפק ברקע נעים שמגישים לו בכפית.

  24. מאת בתגובה ל nakamir:

    אתה שוב לחלוטין/לגמרי לא הבנת.
    אנסה להגיד אחרת.

    כשאני מדבר על איכות, אני לעולם לא אתערב בטעם האישי שלך. הוא אישי שלך. למה לא אתערב ? כי הטעם האישי שלך לא מעניין.
    רק כדי שלא תיבהל, גם את הטעם האישי שלי, אפשר לדחוף ל ***.

    איכות, לא סופרת טעם אישי.
    דוגמא … פול סיימון.
    עכשיו תביא לי 100 אנשים עם טעמם האישי לגביו, ואומר לך, שכל ה 100 האלה, כבר לא מעניינים.

    הזמן, כבר לא יספור אותם. (ואני אאמין להם שהמוזיקה היא החיים שלהם)

    עכשיו יש פה מן פרדוקס. נכון ?

    זה כמו קו, הבנוי מנקודות אפסיות, זניחות. אבל הרי הקו הזה לא יכול להתקיים ללא אוסף הנקודות הללו.

    ככה, אנו המאזינים , אפסיים, אבל בו בזמן, כמות קריטית של מאזינים, לאורך זמן, יוצרת את אותו פול סיימון (הוא הקו במשל – נמשל שלי).

    אין לך מה לנסות להסביר לי כמה לא אכפת לך , מה מו מי, העיקר שמדובר במה עושה לך טוב.
    זו לא הנקודה.

    איכות לא סופרת אותך , ואותי.

    לכן בעיניינו של יהוא ירון למשל, יתכן שאתה אוהב, והוא פיסגה בשבילך, ואני אולי לא. אז מה ? אנחנו מתקזזים ?

    לא.

    איכות, ושרידות, נקבעת רק על פי אלה שאוהבים , אבל זה לא מספיק. צריך כמות אנשים לאורך זמן.
    ולכן גם, אני רק ניחשתי את גורלו של שיר כמו "נמלים קטנות" , שאתה יכול להסכים או שלא להסכים איתי לגביו. זה עיניין של טעם.

    אתה יכול לתאר לעצמך כמה כאלה זניחים היו בימיו של באך ?
    כאלה שהיו כל כך חשובים לכל מיני מאזינים?
    אין פה שום קשר ללכך שהמוזיקה היתה מוזיקת רקע למישו, או שמישהו חיפש להתרגש באופן אקטיבי. זה עיניין פרטי של המאזין , ולא על זה אני מדבר.

    הרי אין סיכוי בעולם שאתה ואני מאזינים למוזיקה באותו אופן ואותה גישה, שלא לדבר על טעם אישי.

    אני מדבר על איכות, אם יש כזו, ואם כן, אם מה היו התנאים להתקיימותה.

    לגבי דידי, אם יש דבר כזה שנקרא י.ס.באך, וכדי לקבוע שהוא איכות, אני לא צריך לשאול אותך, ואולי עוד אלפים או מיליונים כמוך, והוא כזה לא בגלל הטעם האישי האנין שלי, העובדה הזו אומרת שיש כזה דבר איכות (לא קונסנזוס) רק צריך להגדיר ולנסות להבין מה גרם לכך.

    אין לך מה להכניס את עצמך וטעמך האישי לסיפור. זה לא מעניין.
    גם לא נכנסתי לנושא "קהל איכותי". (צמד מילים מבחיל)

    (כל מה שכתבתי אליך, מכוון גם אליי. זו הגישה שלי. לא אישי אליך)

להגיב על רמי