2 בספטמבר 2008

בעונג קרב: דולי VS לאנגן

תקשיבו, לא יכולתי להתאפק.

Casus Belli [מי?]
מחר ומחרתיים בערב יעלו על במת הבארבי הכרס של גרג דולי והקעקועים של מארק לאנגן לשתי הופעות של הגאטר טווינז [ביקורת חדשה בשרת העיוור!], שצפויות להעלות את הבארבי באש הרוקנ'רול השמימה. אך לכל אחד מהגברברים הנ"ל יש היסטוריה מוזיקלית משובחת משלו, קהל אדוק משלו, וסקס אפיל משלו. מי מהם לוקח הביתה את גיטרת הזהב?

Mr. Mark Lanegan

[תמונת אילוסטרציה, לאנגן כבר לא מעשן וכבר לא צעיר]

האקס המיתולוגית: ב-1985, בעודי בן שלוש ובעודו בן 21, הקימו האחים ואן וגרי לי קונר את להקת סקרימינג טריז, והסולן הנבחר היה לאנגן הצעיר עם הקול העמוק. במשך עשור הם הוציאו שבעה אלבומים, מתוכם זכורים במיוחד שני האחרונים, Sweet Oblivion מ-1992 ו-Dust שיצא ב-1996, אחרי מותה הטראגי של תנועת הגראנג' שאליה שויכה בגסות-מה הלהקה (אם כי יש מוזיקאים ישראליים שמוכנים להישבע שהגראנג' עדיין חי ובועט). לאנגן מתייחס היום לשנותיו עם הטריז כתקופה הגרועה ביותר בחייו.
סולו: יש יאמרו, ובצדק מסוים, שלאנגן הוא בשיאו כשהוא לבד. שישה אלבומי סולו מרעידים הוציא לאנגן, כשהאהוב ביותר הוא כפי הנראה האחרון שבהם, Bubblegum מ-2004. [נטע על The winding sheet, מאחז זמני על Field songs] שיתופי פעולה: בסיבוב ההופעות האחרון של הטריז ניגן לאנגן גם עם הג'ינג'י ג'וש הום שהקים מאוחר יותר את Queens of the stone age, מה שמוביל אותנו לדבר שלאנגן אוהב לעשות יותר מכל: ייתכן מאוד שלאנגן הקליט יותר שירים עם אחרים מאשר לבד. הוא הספיק להתארח אצל קווינז אוף דה סטון אייג' ואצל Madseason, להוציא שני אלבומים משותפים עם איזובל קמפבל מלהקת בל וסבסטיאן, להיות הסולן באלבום המעולה של Soulsavers, וכמובן להתארח בכמה שיותר שירים והופעות של טוויילייט סינגרז, מה שמחזיר אותנו כמובן לגאטר טווינז.
עדויות להיותו אליל רוק: הוא לא מחייך (בפומבי), ממעט בדיבור, לובש שחור, שר בקול נמוך ומתחזק (עד לאחרונה) סיפור חיים מפרך של מאבקים בתהומות ובאמונות, בדת ובסמים, בקיצור: חיי הרוקנ'רול האגדיים בצד המכוער שלהם. אני זוכר כמה התרשמתי בהופעה של טוויילייט סינגרז בארץ מכך שלאנגן לא זז כמעט על הבמה, עומד קפוא ובעיניים עצומות ושר, וממעמקיו עולה הקול הנמוך והמצמית הזה.
רוצים לשמוע: מייספייס

Mr. Greg Dulli

[תמונת אילוסטרציה, דולי כבר לא מעשן וכבר לא מרכיב משקפיים כאלה, אני מקווה]

האקס המיתולוגית: The Afghan Whigs. כמו הסקרימינג טריז, גם האפגן וויגז קוטלגו כגראנג' פשוט כי ניגנו רוק גיטרות בתחילת הניינטיז. כמו הטריז, גם הוויגז לא ממש עשו גראנג'. במקרה שלנו מדובר ברוק אמריקאי משובח עם השפעות כבדות של Soul וסיגריות. הוויגז הוציאו שישה אלבומים, כשלפחות שניים מהם נחשבים כיום ליצירות מופת של הז'אנר ובראשם Gentelmen מ-1993, עם אחת העטיפות היפות של העשור, ו-1965 מ-1998 (מבלבל, אה?).
האקס המיתולוגית 2: קוואמי אמר פעם שככל שהטוויילייט סינגרז מתקדמים, הוא מגלה להפתעתו שהוא אוהב אותם הרבה יותר מהאפגן וויגז. טוויילייט נחשבו בתחילה לפרויקט צד תמהוני של דולי, אבל הפכו למרכז היצירה שלו בשנות האלפיים עם אלבומים מושלמים כמו Twilight ונצחונות אחרים. גם כאן הוא מערבב את הרוק העשיר שלו בהרבה מאוד Soul, שלפעמים תופס את מרכז הבמה. ההברקה שבהענקת מושכות ההפקה לצמד האלקטרוני פילה ברזיליה באלבום הראשון השתלמה באחד האלבומים הטובים של העשור. Blackberry Belle כבר הפך את המחבבים ולמכורים, ו-Powder burns מ-2006 הביא אותם לתל אביב. עכשיו שמישהו יסביר לי למה תמיד יש עצי דקל על העטיפות שלהם.
סולו: Amber headlights מ-2005. לא שמעתי משם ולו שיר אחד, אז אין לי מושג.
שיתופי פעולה: מעטים. ב-1994 השתתף דולי בסופרגרופ שהקליטה את הפסקול לסרט Backbeat על הביטלס, כשיחד איתו הפכו את הלהקה ל"סופר" ת'ורסטון מור, דייב גרוהל, מייק מילס ואחרים. ב-2002 סיפק דולי את קולו המעולה לקטע של ההרכב האלקטרוני Lo-fidelity all-stars.
עדויות להיותו אליל רוק: פשוט אצטט את גבריאל היידו מהביקורת בשרת העיוור, שניסח זאת נפלא: "לתמונה נכנס האיש ה'קול' ביקום, גרג דולי, הסולן של The afghan whigs שגורם לנגמל ותיק מסיגריות כמוני לרצות להיות אחת מסיגריות המרלבורו שלו. דולי לא צריך גימיקים. הוא מאז ומעולם היה מאלו שלא מדברים אלא פשוט עושים. ככה זה כשאנרגטיות וממזריות הם הכלים השווים שלך ואתה נראה כמו שילוב של ג'ון בלושי ואלביס – שניהם בגרסה המסוממת והשמנה יותר שלהם". אני זוכר כמה הופתעתי בהופעה של טוויילייט בארץ ב-2006 לגלות שהבחור השמנמן והמגושם שעלה לבמה הפך לאחד הגברים הכי סקסיים שאי פעם עלו על במה, ברגע שהתחיל לנגן ולשיר. וכן, גם הוא מתחזק (עד לאחרונה) חיי רוקנ'רול אמיתיים של אלכוהול, סמים ושברון לב.
רוצים לשמוע: אפגן וויגז, טוויילייט סינגרז

מי לוקח, גבירותיי ורבותיי? מי לוקח במכות? את מי הייתן לוקחות למיטה? את מי כדאי פחות לפגוש בסמטה חשוכה? ומי גורם למיתרי הגיטרה ולקהל המאזינים להיאנח ולצרוח טוב יותר? הכוח בידכם, נמקו את בחירתכם בתגובות.

15 תגובות על “בעונג קרב: דולי VS לאנגן”

  1. מאת גולש:

    ברור שלאנגן, ולא בגלל שהמוזיקה של דולי משעממת. *קריצה קריצה*

  2. מאת גולש:

    אגב, איך אתה יודע שמארק לא מעשן יותר?

  3. מאת Fell:

    ללאנגן יש קול יותר טוב ויותר נמוך ומצמרר, אבל מבחינתי גרג דולי הוא יוצר מוזיקלי יותר טוב, יותר עמוק ויותר חשוב בסופו של דבר. אולי זה בגלל שלאנגן הוא יותר מרוחק ומסתורי, ודולי לחלוטין חשוף ואמוציונלי במוזיקה שלו. לא ברור לי איך בכלל הוא מצליח לעשות את זה, בהצלחה, כבר שני עשורים כמעט ולהישאר בחיים, או שפוי.
    אבל אני מאוד אוהבת גם את לאנגן, זאת לא בחירה קלה.

  4. מאת ג'ים:

    לאנגן לאנגן לאנגן.

  5. מאת גולש:

    לאנגן אולי יותר "מרוחק ומסתורי" אבל הוא הרבה יותר פורה ומגוון מוזיקלית. אני חושבת שהפוזה הזו מטעה הרבה אנשים לחשוב שהוא "מתבודד" ו"שקט"- אבל בתכלס הוא אחד האמנים היותר פעילים בשנים האחרונות. ולפי הראיונות איתו, נראה כאילו הוא עוד לא מיצה את החיים. וכמובן את המוזיקה.

  6. מאת קלינג:

    לאנגן לפחות היה מעניין פעם (סקרימינג טריז), ודולי – אף פעם. לאנגן.

  7. מאת שמאול הנפתולי:

    את שניהם אני לא אוהב

  8. מאת שני:

    אני לא יכולה עם הדיכוטומיה הזאת.

  9. מאת מאיה:

    אתה יודעים, לא כל דבר צריך להיות תחרות, אבל אם כבר אז גרג דולי מדבר אלי יותר. יש משהו בשירים שלו שתופס לך את הלב, ואז עוד לוחץ עליו קצת…ככה, כדי שתרגיש טוב טוב. שמתם לב שלדולי אין (כמעט) שירי אהבה? גם שירים שנשמעים כמו שירי אהבה, האזנה מהירה למילים שלהם מוציאה אותם מהר מקטגוריה זו. מה שכן יש לו הרבה זה שירי תשוקה. ואף אחד לא שר תשוקה כמו דולי. דולי בעצמו אמר פעם שנשים מתחברות לשירים שלו יותר מגברים, ואני לגמרי מבינה את זה. אין בהם התייפייפות. הוא אומר הכל בפנים, והכי חשוב – אתה מאמין לכל מילה שהוא אומר.נתראה הערב.

  10. מאת נועה:

    עזוב אותך לוקח לא לוקח,
    השאלה המהותית היא – באיזה מהיומיים אתה מתכוון להגיע? 😛

  11. מאת נועה:

    לאאאאא
    אני הולכת מחר :(

  12. מאת שני:

    שניהם מרדימים אותי

  13. מאת מיכל:

    אחחח לאנגן לאנגן
    והיום הוא דווקא כן חייך בפומבי:)

  14. מאת אייל:

    כן, כשביקשו ממנו על ההתחלה איזה שיר, הוא חייך בהתנשאות וסימן "לא" עם הראש.

כתיבת תגובה