בעונג קרב: Such Great Heights
לשירי פופ משובחים יש יכולת מרגיזה מאוד לגרום לך לאהוב אותם בעל כורחך. בעולם האינדי והסנוביזם המוזיקלי (שכולנו נגועים בו במידה כזו או אחרת) קל ואף מתבקש לשנוא שירי פופ. לרוב הם זולים, צעקניים, שמאלציים, מטופשים או הכל גם יחד. התגובה הראשונית לשירי פופ היא "פחחחח, אם כולם שומעים את זה ברדיו אז זה מחורבן ואני לא רוצה לשמוע את זה. איך אבדיל ואייחד את עצמי אם אשמע מה שכולם שומעים? וחוצמזה זה זבל".
אבל מדי פעם מגיע איזה שיר פופ ממזר בנזונה כזה ומחריב לנו את כל הביצורים המיותרים כי לעזאזל, הוא מרגש או מקפיץ או מדבק או יפהפה ואנחנו מתכופפים מתחת לשולחן בעבודה עם האוזניות שאף אחד לא יראה שאנחנו עושים עם השפתיים את כל המילים. פתאום אנחנו קולטים ש-"Toxic" של בריטני, "Crazy" של נארלס ברקלי ו-"My love" של ג'סטין הם ממש אחלה שירים, שלא לדבר על מתת האל של הקרפנטרז או סטיבי וונדר או אבבא, למשל, לצקת תשעה קבין של רגש ותבונה אמנותית לשלוש דקות מוזיקה נטו. שירי פופ מושלמים עושים את כל זה - גורמים לנו להתרגש או לחייך - בחן ובאלגנטיות שהרבה מאוד מוזיקה "אמנותית" או "גבוהה" או "אלטרנטיבית" או איך שלא תקראו לה, לא מצליחה לעשות. היום נשמע אחד כזה. פעמיים.
Casus Belli [מי?]
את השיר הנפלא, המרגש, המבריק והפופולרי "Such great heights" כתב בן גיבארד, הסולן של Death cab for cutie, עבור פרויקט הצד האלקטרוני שלו The Postal Service. שיר האהבה הארס-פואטי ורב ההשראה הזה בנוי כמכתב לאהובה שנסעה לה הרחק ברחבי הארץ (בסיבוב הופעות כלשהו), וכולל כמה מהשורות היפות ביותר ששמעתי אי פעם בשיר אהבה.
בפינה הימנית: The Postal Service
ג'ימי טמבורלו, שידוע גם בכינוי Dntel, אחראי לגירסה האהובה עליי לשיר הזה (מה לעשות, גם לי יש הטייה כלשהי): הוא טבל את הקול האדיש-רגיש של גיבארד בקטע אלקטרוני פשוט ומגניב לגמרי, עם קרחצים גליצ'יים וסינתי-על-גבי-סינתי שמביאים אותי לתחושת התעלות בכל פעם שמגיע הפזמון. גיבארד שר כך שהשורות חופפות ונשמע כאילו דחוף לו. זו שעתם היפה ביותר של שניהם: גיבארד הוא כותב שירים מחונן והכישרון שלו מוכח כאן בצורה מבריקה, והיכולת של דינטל ליצור נוף אלקטרוני כובש, ובכן, פשוט תקשיבו.
הביצוע הזה עמד במשך שנים (!) בראש מצעד ההשמעות של last.fm, ומבחינתי הוא (וכל האלבום המצוין Give up) מאפיין שכבת גיל שלמה של בני נוער אמריקאיים רגישים שאוהבים סדרות כמו ורוניקה מארס, האו-סי ואחרות (שלא במקרה, אלו שתי סדרות שהשתמשו בשיר בפסקול שלהן).
בלוגר חביב עליי כתב על האלבום הזה השבוע: "This is such a pristine pop album, the perfect blending of the electronic world and indie pop song writing".
בפינה השמאלית: Iron & Wine
ומצד שני, סם בים הפשיט את השיר הזה לחלוטין, עירום וחשוף לגמרי הוא עירסל אותו במיטה בזרועות אוהבות. סביר להניח שאם השיר הזה באמת היה נכתב ומוקלט כמכתב מוזיקלי לאהובה במרחקים, כך הוא היה נשמע: כאילו הוקלט באמצע הלילה על קצה המיטה עם גיטרה אחת ביד וקול רך. כמו שני אוהבים שמתחבקים ונרדמים בשקט זה בזרועות זו אחרי מעשה האהבה. הגירסה הזו הופיעה בפסקול הסרט המצוין "גארדן סטייט" (ובסינגל לשיר המקורי של הפוסטל סרוויס) ובקהלים מסוימים זכתה להכרה רחבה הרבה יותר מהגירסה המקורית, כמו הגירסה של השינז לשיר אחר של הפוסטל.
סם בים הופך את השיר הזה לגמרי לשלו, ואחרי שלוש האזנות קל לשכוח שאי פעם הייתה גירסה אחרת.
"I am completely, utterly amazed by how he still manages to retain the beauty of a song even after taking out all the bravado and grandiose arrangement it originally had.", כתב עליו מישהו.
הכוח בידכם: מי מנצח את מי? איזו גירסה טובה יותר? מי מנצח, המשקפיים או הזקן? התגובות מחכות לכם.
יום שלישי, 15 ביולי 2008 בשעה 20:50
גרסת הטינאייג'רים האמריקאיים א-לה ורוניקה מארס לגמרי לוקחת, עם כל הכבוד (ויש כבוד) לזקן הסבוך.
יום שלישי, 15 ביולי 2008 בשעה 21:49
רגע אז מי ניצח בקרב הקודם?
יום שלישי, 15 ביולי 2008 בשעה 21:53
הגירסה המקורית מסתירה את מילות השיר מאחורי מוסיקה קופצנית שמושכת את כל תשומת הלב אליה. שיר האהבה מסתתר וצריך להתעמק בשיר כדי להגיע אליו, וזה מה שהופך את השיר למיוחד כל כך.
Iron & Wine לוקח שיר אהבה מיוחד והופך אותו למשהו שקט, סתמי וצפוי ששמענו כבר אלפי פעמים קודם לכן. אהבה זה פרפרים בבטן שיכולים להתבטא בקצב האלקטרוני של המקור אבל מתים משעמום בכיסוי.
ההצבעה שלי הולכת ל- The Postal Service (ולא רק בגלל שהאלבום שלהם הוא אחד האהובים עליי בשנים האחרונות).
יום שלישי, 15 ביולי 2008 בשעה 21:58
הגרסא השניה לעד תזכיר לי את "Garden state". אז אין פה באמת תחרות (מוסיקה, עבורי, טעונה תמיד בעוד משהו, שתמיד מקבל את הבכורה בהתלבטויות כאלו).
יום שלישי, 15 ביולי 2008 בשעה 22:07
גם אני בעד שירות הדואר, ולא בגלל החיבה המוזרה שיש לי לסניף הדואר המקומי. בגלל הפתיחה שנבנית לאט לאט עם כלי הנגינה שמצטרפים עד שמגיע הקול, וכמו שאמרת, תחושת ההתעלות בכל פעם שמגיע הפזמון. נצחון בנוקאאוט.
יום שלישי, 15 ביולי 2008 בשעה 22:18
אני עם דנה לחלוטין.
מאוד אהבתי את איירון,אבל יש משהו פשוט מדי בביצוע שלו לעומת הצלילים המחשמלים של גיבארד.מלבד זאת זה השיר האהובים עלי ביקום כולו.אין פה תחרות:)
יום שלישי, 15 ביולי 2008 בשעה 22:20
אה ולגבי התחרות הנוכחית הייתי אומר שהגרסה של איירון אנד וויין לוקחת. כלומר, אני מאוד אוהב פופ קופצני ובדרך כלל מעדיף אותו על בלדות שקטות, אבל ספציפית השיר הזה… יש משהו בווייב העייף-מסטולי הזה של איירון אנד וויין שיותר מתאים לו. וחוץ מזה הנוסחה הבסיסית לשיר מוצלח אומרת שאם המילים שמחות אז הביצוע צריך להיות עצוב ולהיפך. אז מאחר וכבר נתונות לנו מילים שמחות (כלומר, הן לא 100% שמחות, אבל הכיוון העיקרי חיובי), העיבוד והסגנון שירה המלנכולי של איירון אנד וויין נותנים קונטרה מוצלחת.
יום שלישי, 15 ביולי 2008 בשעה 22:21
בעד Postal Service
IW מעורר מקסימום פיהוק
יום שלישי, 15 ביולי 2008 בשעה 22:25
הגרסה של הדואר גורמת לי לעויתות שרירים לא-רצוניות. הכל מהיר מדי, אני לא מצליח לראות איך המילים משתלבות בקצב שמזכיר לי את הטכנו של ראשית הניינטיז. אני מצביע לסם המשופם.
יום שלישי, 15 ביולי 2008 בשעה 23:06
Iron & Wine if only due to garden state and natalie portman
יום שלישי, 15 ביולי 2008 בשעה 23:18
Postal Service לוקחים. הביצוע שלהם הרבה יותר מעניין, יותר מהנה ופשוט יותר יפה. הביצוע של Iron & Wine נפתח יפה אבל מתחיל לשעמם באמצע משתי סיבות:
1) אין שום הבדל בין הלחן של הפזמון ללחן של הבתים
2) כשכל השיר בנוי על לחן קבוע ללא שום שינוי קל, צריך ליווי מעניין כדי לשמור על עניין אצלי באוזן (אלא אם כן הלחן הוא אלוהי, והוא לא. אבל הוא בהחלט יפה). ובמקרה של Iron & Wine, שידוע במינימליזם, אין את זה.
ותודה לגיא שהכיר לי את השיר היפה הזה (על שתי גרסאותיו)
יום שלישי, 15 ביולי 2008 בשעה 23:27
עם כל האהבה לברזל וליין, אני בעד האלקטרוניקה הלאו טקית של הדואר (ואולי זה סתם העדפה לגירסה בה נתקלתי בשיר לראשונה).
יום שלישי, 15 ביולי 2008 בשעה 23:48
קצת מרגיש כמו תקליט שבור, אבל עם כל הכבוד, האהבה והמשיכה לזקן הפרוע של סאם בים, הפוסטל סרוויס לוקחים בגדול. וגם בקרב עם פיל קולינס ל-Against All Odds הם לוקחים בענק.
יום רביעי, 16 ביולי 2008 בשעה 0:50
אך מובן שברזל ויין לוקחים מבלי למצמץ
יום רביעי, 16 ביולי 2008 בשעה 1:42
Iron & Wine. אני לנצח אעדיף צלילים אמיתיים על צלילים אלקטרוניים. הרגש של השיר הזה מורגש טוב יותר דרך הביצוע של סם בים. המילים לא נעלמות לך לעומת בסבך המוזיקלי העשיר שיש במקור. כל תשומת הלב היא למילות השיר ועל זה איירון אנד וויין מנצח פה.
יום רביעי, 16 ביולי 2008 בשעה 4:29
בדיוק לפני פחות משעה ניגנתי את הגרסה האקוסטית לחברה שלי. שתי הגרסאות מדהימות בפני עצמן, שתיהן מהאמנים האהובים עליי, ושתיהן זוכות לאותו כבוד. i'll call it a tie.
יום רביעי, 16 ביולי 2008 בשעה 9:59
זה קצת לא כל כך חוכמה לשים לב למילים המקסימות כשיש רק גיטרה מסביב.
אבל להתרגש גם מהמילים,גם מהקצב המגניב,ומכל מה שעוטף את השיר מסביב והופך אותו למה שהוא…בזה גיבארד הצליח בגדול,ובים לא.קצת משעמם גם,אמרו כבר קודם…
חוצמזה שהדיסק הזה והשיר הזה ספציפית חרש לי את הדיסקמן בתקופת הצבא האפורה,ואין מצווה גדולה יותר מלעודד חייל שבוז!
אז הפוסטל לוקחים,בגדול.
יום רביעי, 16 ביולי 2008 בשעה 10:18
פוסטל לוקחים לדעתי, לסם בים יש ביצועים כל כך יותר טובים וסוחפים מהקאוור שהוא נותן פה.
ולרועי אחר.. עד מתי אתה מתכנן להיות עם החברה הזאת?
יום רביעי, 16 ביולי 2008 בשעה 11:44
אני מסכים עם לאה ושמשון, הגרסה המקורית לוקחת.
עושה כיף בבטן. גדול.
יום רביעי, 16 ביולי 2008 בשעה 13:23
Iron & Wine. בלי יותר מדיי מילים.
יום רביעי, 16 ביולי 2008 בשעה 14:07
אני עם הפוסטל. גם בשיר הזה, גם האלבום כולו, וגם בגלל הרעיון הגאוני של לשים להקות אחרות שעושות קאוורים לשירים שלהם כבי-סיידז בסינגל. לא מכיר עוד מישהו שעשה את זה
יום רביעי, 16 ביולי 2008 בשעה 14:30
ניר - פאלפ עשו את זה קודם (הבי-סייד של Bad Cover Version כלל קאבר של ניק קייב ל-Disco 2000).
יום רביעי, 16 ביולי 2008 בשעה 18:04
שתי הפסקאות הראשונות שכתבת, אוי ואבוי. זו המכה של האלטרנטיבי. חוסר ההבנה שפופ הוא מוזיקה טובה (הפופ הטוב כמובן) , ואינדי/אלטרנטיבי זו לא תעודה מעורך דין על כך שזו מוזיקה טובה. מ-מ-ש ההיפך.
אלטרנטיבי ברובו זבל מוחץ, שלא לדבר על האלטרנטיבי בארץ, במיוחד הצינגר צונגרייטר הישראליים . אבל חבל שחושבים אחרת (ממש ברוח שתי הפסקאות שרשמת).
כ'ול אופן, איירון אנד ווין, לא שווה איזכור אפילו .מבחינתי זבל אלטרנטיבי זועק לשמיים. בדיוק בגלל ההיפך משתי הפסקאות הראשונות שכתבת.
יום רביעי, 16 ביולי 2008 בשעה 20:14
postal service. אין ספק.
יום רביעי, 16 ביולי 2008 בשעה 21:34
ידעתי!!
יום רביעי, 16 ביולי 2008 בשעה 22:23
מסכים עם ההיא מעליי.
הפסקאות הראשונות הם הפללה עצמית.
אכן סנוביזם.
יום רביעי, 16 ביולי 2008 בשעה 22:46
והצעה,
אולי כדי להוסיף פונקצית סקר לעונג קרב?
ככה הכי קל לראות מי ניצח.
יום חמישי, 17 ביולי 2008 בשעה 0:04
Iron & Wine. אני לא חושב שהוא או הסגנון הזה לעוס, ודווקא השקט כובש אותי.
יום חמישי, 17 ביולי 2008 בשעה 9:04
Iron & Wine משעמממממממממממממממממממממממממממממם.
יום חמישי, 17 ביולי 2008 בשעה 9:49
אני חושב ש-Iron & Wine לוקחים.
למה? כי אני לא ילד בן 15 עם פירסינג בשיער וג'ל באוזניים.
יום חמישי, 17 ביולי 2008 בשעה 10:34
בריסטול - אני לא רואה שום "הפללה עצמית" בפסקאות הפתיחה, כי אני סאקר רציני של פופ משובח (גם כשהוא זול, גם כשהוא בכל מקום, דוגמת "American boy" של אסטל). אבל אני אכן חושב שיש הרבה יותר מדי סנוביות לא מוצדקת כלפי פופ בחוגי האלטרנטיב (אם יש דבר כזה).
דניז - בכוונה לא הוספתי סקר, כדי שהבוחרים יטרחו גם לנמק, ואז תהיה אפשרות לדיון ולא סתם הקלקה אוטומטית ותו לא. ולמעשה, בעיניי לא ממש חשוב מי ניצח אלא הנימוקים של שני הצדדים.
יום חמישי, 17 ביולי 2008 בשעה 10:58
דרור, אתה אולי לא בן 15 אבל אתה כנראה מקובע כבן נוער :-).
מצטרף לאחוות המקור - יצירה מושלמת. גרסת הברזל והיין משמימה.
יום חמישי, 17 ביולי 2008 בשעה 11:05
I&W פשוט ונכון.
יום חמישי, 17 ביולי 2008 בשעה 11:24
שירות הדואר לוקחים בעיני.
אני אוהבת שירים שיש בהם סוג של סימביוזה בין המילים, הלחן והכלים בהם השיר מבוצע. זה נחמד לי.
הביצוע הזה משלב בין מקצבים אלקטרונים מעניינים לבין משחק עם ההגיה של המילים (בעיקר ה I וה you הפותח בכל בית)וזה יפה בעיני.
חוצמזה שפרקלס היא מילה שנחמדה לי מאוד.
יום חמישי, 17 ביולי 2008 בשעה 13:27
ותראו מה מצאתי, טרי טרי מחגיגות 20 השנה לסאב פופ (הלייבל של הפוסטל סרוויס וגם של איירון & ויין):
http://www.youtube.com/watch?v=csJv9ZRdYFw
יום חמישי, 17 ביולי 2008 בשעה 14:28
הגרסא הבימית באמת נעימה, אבל לא מתאימה לכל מצברוח ויכולה להיות קצת משמימה (בכלל איירון אנד ויין משמימים קצת). לעומת זאת הגרסה המקורית מעניינת וכיפית ומותירה בי חותם משמעותי יותר כל פעם שאני מקשיבה לה. מלבד זאת יותר קל לכתוב שיר אהבה מוצלח שקט ואקוסטי מאשר שיר אהבה מוצלח אלקטרוני וקופצני.
אז הפוסטל סרוויס לוקחים, אבל בהפרש קטן.
יום חמישי, 17 ביולי 2008 בשעה 15:45
לא מצאתי שום דבר מעניין בגרסא של iron & wine, וגם למרות שכבות האלקטרוניקה של הפוסטל סרביס, עדיין הקול של בן גיבארד מצליח להישמע יותר חם ומרגש משל אדון זקן.
יום חמישי, 17 ביולי 2008 בשעה 18:16
מה לגבי שניים רבים השלישי לוקח?
אני בכלל בעד בן פולדס מבצע את השיר.
http://www.youtube.com/watch?v=4KI78874qbU
אבל אם צריך לבחור אז איירון אנד ווין.
יום חמישי, 17 ביולי 2008 בשעה 20:07
עם כל אהבתי לשירות הדואר, בכל זאת iron&wine לוקח בשיר הספציפי הזה. אחד הקאברים היפים ביותר. (+הסתייגות קטנה:אולי בחורף הייתי חושבת אחרת.)
יום שישי, 18 ביולי 2008 בשעה 12:56
סרוויס הדואר לוקחים ללא תחרות כמובן, בגרסתם זה שיר מדהים. אם הייתי מכיר אותו רק בגרסת iron&wine הייתי חושב שזה שיר משעמם עם מילים נחמדות
יום שישי, 18 ביולי 2008 בשעה 13:21
I & W ולא חשוב איך, פשוט גרוע.
הסגנון הגיטאר יבבני הזה, יצא כבר מהתחת.
יום שישי, 18 ביולי 2008 בשעה 15:44
באתי טאבולה ראסה. לא מכיר לא זה ולא זה.
שמעתי פעם אחת כל שיר
ו-Postal Service לוקחים!
יום שישי, 18 ביולי 2008 בשעה 18:16
אין ספק שהפוסטל לוקחים…
לא אוהב את מה שהברזלים עשו לשיר הכל-כך מושלם הזה
יום שישי, 18 ביולי 2008 בשעה 18:39
גמני, כמו אבישי, לא הכרתי אף אחת מהגירסאות …
מבייש אפילו להודות שאני לא מכירה אף אחד מהיוצרים טוב מספיק…
הביצוע של "פוסטל" עשה לי טוב, העלה לי חיוך על הפנים ועשה לי חשק לזוז… זה מסוג הדברים שאני אוהבת לנגן באוטו בנסיעה ארוכה בריפיט…
איירון לעומת זאת נתן לי הרגשה קצת מלנכולית…. מסוג הדברים ששומעים כשקצת עצוב… או כשהלב שבור…
בכל מקרה בהתחלה חשבתי שפוסטל לוקחים ביג טיים.. אח"כ הכרזתי על תיקו… ואז הגיע סוף הביצוע של איירון…
החלטה סופית: פוסטל מנצחים!
יום שישי, 18 ביולי 2008 בשעה 18:48
אני הייתי ממש רוצה להאמין שאני הוא הקרצייה האחרון שמעיר שהתהפכו כאן הפינות…
שמאל = שירות דיוור , ימין = יין ברזלנים
יום שישי, 18 ביולי 2008 בשעה 18:55
אה כן, השיר עצמו גאוני בשתי הגרסאות, אם הייתי אמא של שתי הגרסאות והיה מגיע אליי נאצי מחוייך ואומר לי לבחור את מי להשאיר בחיים… הייתי בוחרת בבני הצעיר - פוסטל סרוויס.
יום שבת, 19 ביולי 2008 בשעה 22:39
מצטרף לדרורית. בן פולדס מתעלה על שניהם
יום שני, 21 ביולי 2008 בשעה 17:27
ברור שפוסטל לוקח.
fo' shizzle my ashkenizzle