8 ביולי 2008

בעונג קרב: הקרב על הדרום

אפשר להגיב שוב! מצטער על התקלה הזמנית שבגללה לא היה ניתן להגיב. מישהו אחר אשם. באמת. ראשים יתגלגלו.

בעונג קרב היא פינה חדשה שתציב שני שירים זה מול זה בקרב עד המוות. העילה לקרב יכולה להיות מאבק ביצועי על אותו השיר, שני שירים בעלי אותו נושא, שם דומה או קישור אחר ביניהם, שני שירים של אותו אמן, או כל דבר אחר שיתחיל כאן מכות מוזיקליות.
בתפקיד חבר המושבעים, השופט והתליין: אתם.

כולם יודעים לא להתעסק עם האמריקאיים הדרומיים. יש להם Shotgun ויש להם בלוז והם לועסים טבק בפיק-אפ טראק שלהם כשהם דורסים כושים וצועקים "יו-אס-איי! יו-אס-איי!". מי שמתעסק איתם ועוד מעיז לירוק להם בפנים הוא בטח משוגע עם משאלת מוות. או שהוא ניל יאנג.

בתחילת הסבנטיז הוציא יאנג שני שירים, "Southern man" [מילים] ו-"Alabama" [מילים], שניהם מכוונים, טוענים ויורים דרומה. הם מאשימים את הדרומיים בגזענות, בורות ושאר רעות חולות שהפכו לסטריאוטיפים – מוצדקים או לא, אינני יודע, מעולם לא ביקרתי בדרום ארה"ב, אבל "Southern man" היה ונשאר אחד משירי יאנג האהובים עליי.

Lynyrd Skynyrd, תושבי פלורידה ונציגים גאים במיוחד של הדרום החם, לא התכוונו להישאר חייבים וכתבו את "Sweet home alabama" [מילים], שיר גאווה ואהבה לדרום שכולל גם התייחסות מפורשת ליאנג: "שמעתי שמר יאנג שר עליה, שמעתי שניל חביבי יורד עליה. אני מקווה שניל יאנג יודע ש'בחור דרומי' לא צריך אותו פה בכלל" (קראו עוד על הקשר בין השירים). מה שיאנג ואני בטוח יודעים הוא שמדובר בשיר גדול מהריף הפותח המפורסם, דרך הפסנתר הנהדר ועד הפזמון הסוחף שאי אפשר שלא לשיר, אפילו אם אתה לא פורסט גאמפ.

יאנג והלינרדים לא באמת שנאו זה את זה, ואף הקפידו להביע הערכה הדדית בראיונות ועל הבמה (יאנג מבצע את "סוויט הום אלבמה" בהופעות, וחברים משתי הלהקות הופיעו לא פעם עם חולצות של הלהקה האחרת), אבל אותנו כל הפייסנות הזו לא מעניינת, אנחנו באנו לריב: מי מנצח את מי בקרב על הדרום? איזה שיר טוב יותר? מי צודק יותר, הגאווה או הסטריאוטיפ? ריף הגיטרה הקלאסי של סקינרד או הסולו הקורע של יאנג?

ניל יאנג או Lynyrd Skynyrd? השירים כאן:

נילי צעירי תוקף את הדרום
[audio:https://haoneg.com/temps/04-Southern%20Man.mp3]

לינרד סקינרד משיבים מלחמה
[audio:https://haoneg.com/temps/lynyrd_skynyrd_-_sweet_home_alabama.mp3]

הבחירות והנימוקים שלכם – בתגובות.

נ.ב. קוראים מוכשרים שרוצים לנסות ולעצב לוגו לפינה מוזמנים לשלוח לי את פרי יצירתם למייל.

31 תגובות על “בעונג קרב: הקרב על הדרום”

  1. ארז הגיב:

    מזל טוב על הפינה החדשה!! פוסט פתיחה נהדר!
    כנראה שזה יהיה אחד הקרבות המשובחים ביותר והקשים יותר לבחור בהם צד.
    אך מבחינתי הצד המנצח הוא ברור מאוד: מר יאנג, ולו בגלל, אך ורק, שזה השיר האהוב עליי שלו.
    מכל הבחינות האחרות נראה לי יש תיקו.
    קודם כל, השיר של לינארד הוא גם אחד הנהדרים.
    מבחינת הצידוק, שניהם לוקחים. ממה שהבנתי, הסטריאוטיפים של יאנג על אף שהם סטריאוטיפים (-כוללנים מדי) יש בהם לא מעט מן האמת. ואצל לינארד, הגאווה רק מראה שיש אחרים, חיוביים.
    וזה אחד הקרבות הנהדרים ביותר במוסיקה: יצאו מזה שירים נהדרים, לא ירדו לפסים אישיים והכל היה ברוח טובה. מה עוד אפשר לבקש מקרב מוסיקלי, הא?

  2. אבישי הגיב:

    Southern Man אחד השירים הכי בראבאאאאקקקקק!!!!!!!!!! שיש. כל הניל יאנגיות של ניל יאנג יוצאת לו שם מהגיטרות
    וארז עקרונית צודק אבל נראה לי שאנחנו פה בשביל להיות לא פוליטיקלי קורקטים

    לכן יש להכתיר מנצח והוא….. הם…… הוא…. הם…… חבורת הדרומיים!
    ברור שהם, כי בשביל קרב צריך סיבה טובה ואם נשאר כולנו פיסניקים אז הבעונג קרב יפסיק להתקיים ודווקא נשמעת לי אחלה של פינה. אז תחי הגזענות! יחיו דריסות בני המיעוטים! תנו בשוטגאן שלכם לכל הכיוונים! פוליגמיה! אוטוקורלציה!

    !!Lynyrd Skynyrd

    וגם ממש אבל ממש ממש בלי קשר – אם היה עונג בשישי האחרון אני בטוח שהיה כתוב שם על הפרוייקט האחרון של חברי שק.לי – תל אביב קופאת מחום!
    בבוקר יום שישי אני הולך למשוך את אחותי מהמיטה ולזרוק אותה לתוך האוטו למרות ההאנגאובר שיהיה לה ממסיבת סיום התיכון שתתקיים יום לפני, נסע כל הדרך ממזכרת בתיה הנידחת לעיר הגדולה ונקפא להנאתנו בשוק הכרמל.
    הולך להיות כייייף!!!! כולם מוזמנים

  3. עמית הגיב:

    וואן טו וואן טו – שומעים?
    יופי.
    אני חובב ניל יאנג ידוע (לפחות אשתי יודעת) אבל יותר מזה אני חובב אנשים שגאים במקום שלהם (למרות שיש לי סייג שהגאווה חייבת להיות מוצדקת ולא להיות סתם עיוורים ולהתגאות בזבל של מקום).
    מכיוון שלא הייתי מעולם בדרום ארה"ב, אלאבמה או כל מקום אחר, אני עדיין מניח שהמקום הוא מקור לגאווה למקומיים ולכן אני אוהב את האנשים משם, את הסרטים משם, ואם היה לי יותר זמן לקרוא אני מניח שאולי גם את הספרים משם.
    ומכיוון שאני אוהב אנשים שגאים במקום שלהם (לאו דווקא גיאוגרפי חשוב לציין) אני חייב לתת את הנצחון פה לסוויט הום אלאבמה.
    הגאווה מנצחת בגדול.
    כמובן שמקומו של ניל יאנג כאחד מהגדולים לא נפגע אבל בקרב הנקודתי הזה, אין מה לעשות – הוא נאלף להפסיד.
    אבל הפסד מתוק, הא? (שלא יעלב ויבטל את הגעתו לארץ… אההה. היא כבר בוטלה. באסה).

  4. ניימן הגיב:

    ניל (האליל? לא לא, הכינוי הזה כבר שמור לגיימן) לוקח.

    למה?
    א. כי הוא ניל יאנג. וזו כבר צריכה להיות סיבה מוצדקת.
    ב. כי טיילתי בארה"ב כמה חודשים, ובלי להכליל (פגשתי כמה תושבי דרום נהדרים), יצא לי להיתקל בכמה סטריאוטיפים גזעניים מהלכים על שתיים.
    ג. אנחנו בעד מי שנלחם בגזענות.

    (מה אתם יודעים, אפילו היו לי שני טיעונים הגיוניים מעבר לראשון)

  5. דייב הגיב:

    Such great heights
    לפינה הבאה…

  6. מוהנדס הגיב:

    ניל יאנג.
    השיר יותר יפה בעיניי. מעבר לזה, למרות ההכללות, אני תמיד אעדיף את הצפונים יפי הנפש דמויי שאותם יאנג מייצג על פני הרד-נקס מה-bible belt

  7. אורן הגיב:

    ניל יאנג.
    למען האמת אף אחד מהשירים לא יצירת מופת לטעמי.

  8. עידו הגיב:

    שני השירים לא משהו.

    מעדיף את Lynyrd Skynyrd

  9. עמית הגיב:

    נשאלת השאלה האם כל שיר מצוין ומעולה הוא גם יצירת מופת? זה קצת מוציא את העניין בלהיות יצירת מופת, לא?

  10. יונתן הגיב:

    ראש בראש – יאנג נגד האלאבאמיסטים;

    מצד אחד, יש פה שיר סוחף וקליט, שבאמת כאשר שומעים את הפזמון שלו בא לך לתפוס איזה קאדילק קונברטבל ואלת בייסבול ולפוצץ לבני מיעוטים את תיבות הדואר שלהם תוך שתיית KSBW.
    מצד שני, גיטרה שמנסרת לך לאט והרגשה שהקאדילק כבר מזמן מקרטעת על אדים.

    ניל לוקח משתי סיבות –
    אחת המסר (שהוא דבר חשוב לא פחות) והביקורת (הלא אישית כל כך כמו אצל לינארד)
    שנייה המוזיקה – פחות קליטה, יותר נוגעת.
    אחלה פינה

  11. עמרי הגיב:

    בסופו של דבר הדברים מתנקזים לפרמטר האותנטיות. זו הסיבה שלעולם אחוש תחושת קבס אל מול כל כוכב נולד ונופל ואל מול רוב רובם של הקאברים של ימינו, וזו הסיבה שבגינה סינרגיה הם עבורי הנאכבה של המוסיקה הישראלית העכשווית, כמו גם מקביליהם האמריקאיים שהמבינים קוראים להם "אימו" אך בשבילי ובשביל גרדי ידידי הם "fag-rock". כי בסופו של דבר הדין נתפס, מעובד ונשפט לפי עד כמה אתה מאמין למה ולמי שאתה שומע. ככה זה אצלי, ואני מקווה שגם אצלכם. במקרה שלהלן זהו למעשה שובר השיוויון עבורי. בעוד שהשיר של יאנג מעלה בי דימויים רבים ושונים- אך בעלי אחיזה במציאות, הדימוי המרכזי שעולה אצלי נוכח לינארד סקינרד הוא חבורת רדנקס שיכורי אגוצנטריות ובעיקר אתנוצנטריות, שדוהרים בטנדר שלהם בלי להסתכל ימינה ושמאלה. מעשית ומטאפורית. למען הצדק האנושי כדאי ומומלץ שנזכור ונעדיף את הנרטיב המפוכח והמאוזן יותר. אם בשנות ה-60 האופוריות היו מבליטות את sweet home, הרי שבימינו עדיף להתבונן במראה ולהראות את המציאות נכוחה, גם היא קצת יותר מדכאת. לא יזיק לנו בכלל ולאמריקה בפרט מנה הגונה של בוחן מציאות תקין. חוצמזה שפעם הייתי בברלין והמראה של חבורת הגברים השיכורה, הוורודה והחצי עירומה שמזמרת את sweet home כנראה ירדוף אותי עוד שנים.

  12. די זה לא פייר, זה קשה מדי.
    אבל סוויט הום אלבאמה זה שיר מעורר געגועים לדרום שאני לא מכירה, או יותר נכון לאמריקנה שאני לא מכירה.
    וניל יאנג זה ניל יאנג זה ניל יאנג.

    וגם למרות הקישור התוכני, מבחינת אנרגיות אין קשר, סוויט סוויט הום אלבאמה יותר מרומם את הרוח ואת הנפש. ואת המצב רוח.

    בקיצור, אני בוחרת לא לבחור.

  13. רוזה הגולשת הגיב:

    בעוד ניל יאנג ייצר קלאסיקת רוק דרומית בעלת מסר, לינארד ייצרו המנון זול (אך אפקטיבי). ראיה לכך היא הפרחות הישראליות ששרות את הפזמון כאשר ששמים את השיר בפאבים (אחרי היי של הפיקסיז ולפני אין מקום אחר של משינה) והמוני הרדנקים ששרים את השיר כאילו גאוות אימם תלויה בכך. היי, אפילו ארל היקי אמר שהוא לא זוכר כלום בעל פה, חוץ משירים של לינארד. השיר הזה קליט, עם לחן אמצע הדרך ואוריינטציה קוסמופוליטית, למרות שמו והמילים המפורשות שלו. למה? הרי כולם רוצים להיות שייכים לאמריקה.

    בכל מקרה, ניל יאנג תמיד עדיף.

  14. מיכאל הגיב:

    אני לא יכול כבר לשמוע את הריף הזה של Sweet Home Alabama, ואילו Southern Man נשאר וישאר אחד השירים האהובים. גם Alabama דרך אגב.

  15. ערן הגיב:

    שניים רבים אז השלישי מנצח:

    שיר על הדרום? אני מעדיף את "אבודים בבאר שבע" של אחד דוד פרץ.

  16. לירון ק. הגיב:

    לינרד סקינרד בעיקר שזה שיר הנהיגה המושלם ואם כבר שיר על דרום אי אפשר בלי the night they drove old dixie down של ה band

  17. סוויט הום אלבמה!

    לגמרי. אחד משירי האוטו שלי בקבוע!

    ברכות על המדור החדש!

  18. melquiadess הגיב:

    טוב זה לא פייר.
    זהו ללא ספק קרב קלאסי.
    ואני מת על לינרד סקנרד, באמת.
    אבל מול ניל יאנג, אין להם סיכוי.

    מקווה שהם לא יעשו לי קורס מזורז בסקי כביש בגלל הבחירה שלי.

    אההה ותתחדש על הפינה החדשה והמגניבה

  19. יהונתן הגיב:

    גיאחה, סחתיין על הפינה החדשה. ברכות ואיחולים, זו הקטנה גדולה תהיה. מעניין אותי אילו עוד סוגי דוקרב יהיו.

    בשבילי אין ספק, ניל יאנג זוכה. אמנם הייתי נוהג לשמוע בתיכון את "סוויט הום אלבמה", אבל בגלל הסרט המזוויע עם ריס וית'רספון אני לא מסוגל לשמוע אותו עוד. בעע.

  20. שחר אריאל הגיב:

    טוב, זה קצת מעליב לא?

    לינרד סקינרד נשמעים כמו אחת הנפיחות של ניל יאנג אחרי חמין דרומי טוב.

    הוא כל כך מוכשר והם כל כך בינוניים, דרום או צפון, לא משנה.

    ניל גאון, לא משווים אותו! בחייאת..

  21. גל הגיב:

    עם כל הכבוד לניל יאנג, כשהדרומיים שרים גם אני מתגעגעת לאלאבאמה שבה מעולם לא הייתי..

  22. דרור הגיב:

    הו, ניל יאנג.
    בהחלט.

    ניל יאנג הוא וויסקי משובח (עמוק, עשיר ומורכב)
    סקינרד הם בירה זולה (קופצני, לא מתחכם, עממי)

    כלומר… לפעמים בירה זולה זה אחלה, אבל אני לא מכיר בן אדם אחד שיעדיף שיביאו לו מתנה שישיית קורס לייט במקום בקבוק גלנליווט.

  23. ofekito הגיב:

    לינארד סקינארד
    למה? כי הם לא סתם דרומיים, הם דרומיים עם טונה של גרוב, והמסר שאני קיבלתי מהשיר שלהם הוא לא "אנחנו גזענים ואנחנו אוהבים את זה" אלא "ניל, ניל, אל תכליל, יש בתושבי הדרום הרבה יותר מהסטריאוטיפ הרדנקי שאתה מנסה להדביק לנו בכוח".
    עוד סיבה, ובטח אני אקבל על זה הרבה אש- אני במשך שנים, משוכנע שניל יאנג סאקס. אני לא אוהב אותו לא כמלחין, לא כפרסונה ציבורית ובטח ובטח שלא כזמר. הדבר הטוב היחידי שהצלחתי לומר עליו אי פעם הוא שיש לו להקות ליווי טובות.
    ואם "אלאבמה" הזה כל כך תפס גם מחוץ לארה"ב- אז בהחלט יש בו משהו

  24. liljulie הגיב:

    הקדמה קצרה: במציאות בקרב הזה אין מנצחים או מפסידים, אלא הסכם שלום: יצא בסוף שניל יאנג והחבר'ה של לינארד סקינארד נפגשו וניגנו ביחד וכולם החליפו כיפים וכאלה דברים.

    אבל בתכל'ס, ניל יאנג לוקח… כבר שנתיים מהחיים שלי שאני שקוע בו עמוק, לא עובר יום אחד בלי שאני אכתוב את המילים שלו איפשהו ואתבונן בדבר הזה שיצא לי מתוך העט ושנכנס לי לאוזניים ושינה לי את החיים. אין עליו, כותב גאון, בנאדם גאון, פשוט אליל שלי, ולא אתן לאיש לתפוס את מקומו! (אבל בק יקבל פרס כיורש הכתר אם וכאשר).

  25. נימי הגיב:

    מבחינת המוזיקה, לינרד סקינרד. זול, יקר, עמוק, רדוד, זה מקפיץ יותר מניל. רון מייברג קורא את הבלוג? אם כך אני בטוח.
    מנגד, המסר של ניל הרבה יותר מדויק ואותנטי מהנוסטלגיה של סקינרד. לא צריך לבקר בארה"ב כדי למצוא את העדויות לגזענות של הדרום. להפרדה המוחלטת שאנשים מאמינים בה בין לבנים לשחורים. להדרה שלהם ממקצועות נחשבים. לניסיון לסגור אותם בגטאות משלהם. לפחד של האימהות שהבת שלהן תצא עם אחד כזה. לעליונות שמשום מה חשים הלבנים. רגע. אופס… כנראה חשבתי על ישראל

  26. א' נדב הגיב:

    שני השירים לא משהו, אבל לינרד סקינרד לוקחים בנקודות בגלל ששירי מחאה זה פאסה.

  27. דינה הגיב:

    אני אישית בעד ניל יאנג

  28. אמיתי הגיב:

    לינארד.
    כי זה שיר יותר כיפי.

  29. נודוב הגיב:

    יופי של פינה, איזה כיף!!!

    לבט קשה. אני נאלץ לבחור בניל יאנג, ולו רק בגלל המחאה. מישהו פה כתב ששירי מחאה זה פאסה, טענה קצת תמוהה ולא ברורה בעיניי אבל ניחא. אני מאוד מעריך מישהו שיכול לכתוב שיר מחאה טוב, וחושב ששירי מחאה תמיד יהיו רלוונטים. חוץ מזה שמוזיקלית, עם הסולו הבאמת קורע הזה, המלוכה ליאנג…

  30. ההוא משם הגיב:

    בתור מישהו עם טינה לא קטנה כלפי הדרומיים (תושב ג'ורג'יה במשך שלוש שנים), מותר לי להגיד שיאנג לוקח את הקטע הזה רחוק מדי.
    לפני שנה וקצת ישבתי לי בהופעה של CSN באטלנטה כשיאנג החליט להופיע בה ברגע האחרון בלי ידיעת הקהל. מעבר לזה שהופעה של ניל יאנג זה אחת ההפתעות היותר נחמדות הוא די עיצבן שם את כולם. הקהל היה מורכב בעיקר מלבנים עשירים ורפובליקאים לחלוטין, סופר פטריוטים, וכמובן שיאנג ניצל את ההזדמנות להיות כמה שיותר מחאתי שהוא יכול. לקראת סוף ההופעה ניגן אחד שיר פופי ובהיר בשם Let's Impeach the President. אם זה רק היה השיר אז עוד ניחא, אבל ברקע התנגן לצד ציטוטים מטומטמים של בוש, וידאו של *ארונות קבורה* של חיילים אמריקאיים בדרכם חזרה מעירק.
    צריך לזכור שבערך מחצית מהנוחכים היו הורים ל-, אחים ל-, בנים ל-, או מקושרים אחרת לחיילים במלחמות בגוון עירקי למיניהן.
    זה היה חסר כבוד ומעצבן ואם הייתי אחד מהרבים שיצאו במהלך אותו שיר ונראו פגועים למדי (ובעיקר כועסים מאוד) הייתי מבקש את הכסף בחזרה אחרי ההפתעה הזאת.

    חוץ מזה, Sweet Home Alabama זה שיר גדול.
    Neil Young = Fail.

  31. בני תבורי הגיב:

    ניל יאנג גרר אותי בפברואר האחרון להופעה שלו באמסטרדם. הוא אגב האמן היחיד שיכול לגרום לי להוצאה כספית כזו. אני הולך להרבה הופעות בחו"ל, אבל תמיד במסגרת טיול או משהו כזה, הפעם נסעתי במיוחד לקור האירופי האהוב עלי לראות את ההופעה המדהימה. עמדתי לגביו ברורה, מדובר בגדול מכולם, תמצית הרוקנרול. מצד שני יש לי הרבה כבוד לסקינארדס וליצירתם. בקרבות מהסוג הזה אני מעדיף להפריד ולא לקחת צד.

    הערה לההוא משם:
    ניל יאנג היה רפובליקאי עד לא מזמן. הוא ידוע בפטריוטיזם שלו והיה בין יוזמי הטריביוט לקרבנות 9/11. ג'ורג' W הצליח לשבור גם אותו. למרות שהאלבום שהזכרת לא יזכר, מוסיקאלית, כאחד הטובים של יאנג, הרי שמדובר כאן במחאה זכה וטהורה. ניל יאנג אדם אמיץ וחסר פניות, ואין כל רע במעשה שעשה גם אם כמה פיינשמקרים נפוחים נעלבו ממנו. הלוואי ונמצא אמן ישראלי אמיץ שישיר את שיר השלום במעלה דגדגנים או משהו כזה…

    הערה ל liljulie:
    בק? יורש? אללה יוסתור, וגם הראל סקעת יורש של אריק איינשטיין…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *